מדת היראה היא מדה הטבועה בלבבו של אדם. לכל אחד מבני האדם יש נושאים בהם גוברת בו מדת היראה ביותר, ויש דברים מהם אינו חושש כלל, אלא שהדברים משתנים הרבה מאדם לאדם, וגם באדם עצמו מזמן לזמן לפי עבודתו – ממה להתיירא וממה להיות בשלווה.
זה שזוכה לקנות בנפשו יראת שמים, עד שהוא מתיירא מן החטא ומן הבורא אשר מלוא כל הארץ כבודו, המלווה אותו על כל צעד ושעל, ניצב עליו ומביט בכל מעשיו דיבוריו ומחשבותיו, ובוחן כליות ולב – איננו מתיירא מדברים גשמיים – יהיו אשר יהיו, ומי שאיננו מתיירא מאומה מן החטא ומן הבורא, הוא הוא אשר מפחד לנפשו עד מוות מכל עלה נידף גשמי עד שאינו מוצא מקום לעצמו… והבינוני, כמידת יראתו מן הבורא – כך גם תהא מדת שלוותו ויישוב דעתו, מתוך חוסר פחד מן המקרים הרעים, בהיותו מוסיף רק להתקרב אל בוראו בכל עת, ובד בבד מתחזקת שלוותו ובטחונו ביותר.
הנה כי כן, מדת היראה בהכרח שתקנה שביתה בלב האדם, אלא שעל האדם לבחור ולעמול על עצמו, לאיזה עניינים לנצל מדה זו, וממילא יוכל בשאר הנושאים להיוותר בשלווה וברוגע.
עובדי ה' אמיתיים היו ניגשים לכל מצב וזמן מתוך יישוב הדעת ובבינה, והיו אף מזכים את הרבים, נותנים להבין לסובביהם להעמידם על האמת; מה לקחת ללב וממה להתעלם, על איזה ענין לחשוש ביותר ולאיזה נושא לגשת בקרירות וממה להתלוצץ…
מעשה היה עם הרה"ק בעל ה'ברכת אברהם' מסלונים זי"ע, טרם עלותו על כס ההנהגה, כאשר שהה פעם בצעירותו בצפת, קם באמצע הלילה, וברצונו ללמוד לפנות בוקר כהרגלו בטבריה, ביקש לפנות מקודם לטבול במקוה האר"י ז"ל. אלא שבעל האכסניא ואנשי הבית הזהירוהו בתקיפות כי בשום אופן אין ליכנס למקוה בשעות הלילה והחושך, שכן מקובל כי קיימים שם מזיקים ושדים כנודע לכל תושבי צפת, כולם רועדים מן המקום, שנשמע משם עד למרחוק קולות משונים של מזיקים.
אלא שמרן אדמו"ר זי"ע לא הסכית כלל לדבריהם ולאזהרותיהם, ובבטחה פנה אל המקוה בעלטה המוחלטת ששררה שם. נכנס למקום, ולמרות ששמע כבר עם בואו קולות משונים, ואף לאחר שהומטרו עליו מים מן בור המקוה, לא הזדעזע והמשיך. גם כשהחל באומץ לב לרדת במדרגות המקוה, והרגיש בשתי ידיים הלופתות את רגליו ומעמידים אותו מלהמשיך בדרכו – לא נבהל, והבין כי מאן דהוא בחר לו מקום זה לדירת שינה בלילות, חינם אין כסף, ומפחיד את הבאים למקום כדי שלא ידעו הימנו ולא ירחיקוהו, ויהיו סבורים שאלו שדים וכוחות רעים.
זעק אדמו"ר זי"ע לעברו: "אם אתה מניח לי – מוטב, ואם לאו – למחר ידעו כבר כל יושבי צפת מי הוא זה הנמצא במקוה בלילות"… ומיד הרפה הלה הימנו…
והמליצו על כך את אשר אמר הוא זי"ע בעצמו על ענין האמונה:
היה זה בשעה שנשמעה הבשורה בטבריה על מציאת בור של נפט, וכי עומדים בני העיר להתעשר הרבה. רבים האמינו בכך ושמחו כמוצא שלל רב, ואילו כאשר מאן דהוא השמיע את הדבר באזני אדמו"ר זי"ע, התפלא לראותו מבטל את הדברים במחי יד. לאחר תקופה התבררה גודל הטעות, כאשר לאמיתו של דבר לא היה זה כי אם מים סרוחים שנדמו בטעות לנפט.
ניגש הלה אל הרבי ושאלו: "הרב ויינברג, מאין ידעתם מראש שאין זו אלא בדותא, הלא כל העיר רעשה ושמחה על כך, ומדוע מיאנתם לקבל את הדברים?"
השיבו הרבי וסיבר את אזנו: "לכל איש ואיש מישראל נטועה בלבבו מדת האמונה, חייב הוא להאמין בדבר מה – חוק ולא יעבור. אלא שאני השרשתי בלבבי את האמונה בשלש עשרה העיקרים האמיתיים, וממילא אינני מאמין בדברים בטלים, ואילו אתם שאינכם חפצים להאמין בדברי אמת, והלא איש ישראל בהכרח עליו להיות מאמין בדבר מה, ממילא בכל שטות הנקרית לידכם – אתם מאמינים בה בכל הרמ"ח ושס"ה"…
וכשם שכך הוא בענין האמונה, כי מי שמאמין בי"ג עיקרי האמונה כדבעי – אינו מאמין בשטויות והבלים, כן גם במדת היראה כאמור, כי בהיותו ירא את בוראו כדבעי – על כן גם לא נתיירא מדבר אחר זולתו, ולא חש ליכנס למקוה בחשכת הלילה למרות הקולות המשונים והמטרת המים עליו וכו', וכלשון החובת הלבבות (שער אהבת ה' פ"ו): "וזאת העליונה שבמדריגות יראי אלקים, אשר נזכרו בספרים ביראה. ומי שהגיע אל המדריגה הזאת מן היראה, לא יפחד ולא יירא זולת הבורא. כמו שסיפר אחד מן החסידים על אחד מהיראים, שמצאו ישן באחד המדברות, ואמר לו: האינך ירא מן האריה, שאתה ישן במקום הזה? אמר לו: אני בוש מאלקים, שיִרְאֵני יָרֵא זולתו".
(ע"פ קונטרס 'הדרך אל השלווה והרוגע בעידן הקורונה')