"זאת חוקת התורה" האמת היא שזה לא חוקת התורה כולה, כי התורה מתחילה לדבר על פרשת פרה אדומה, שהיא לעצמה חוק, ואני רוצה להסביר מה ההבדל בין חוק למשפט. משפט זה דבר שאפשר להבין אותו, חוק יש לו טעם אבל אנחנו לא יודעים אותו, לא יכולים להבין אותו. כך גם הכפרה של פרה אדומה, שהיא באה לכפר על טומאת המת, אדם שנוגע במת הוא טמא, כמו שאנחנו עכשיו בתקופה הזאת, כולנו נקראים טמאי מתים, לכן אנחנו לא נקראים טהורים, למרות שאנחנו הולכים לפעמים למקווה, אבל אנחנו לא נטהרים מטומאת המת אנחנו נטהרים מטומאות אחרות אבל לא מטומאת מת.
איך נטהרים מטומאת מת? לוקחים את אפר הפרה האדומה כותשים אותה ומזים אותה על הטמא, או על כל ישראל אם הם טמאים, ואז כל ישראל נטהרים. אך זה שמזה הוא בעצמו נהיה טמא. איך זה יכול להיות? הוא מזה על אחרים ונהיים טהורים, אבל הוא בעצמו נשאר טמא?! אז באמת אנחנו לא יודעים את התשובה לזה, כי זה חוק, על זה אומרת התורה "זאת חוקת התורה" והתורה מדברת באמת על פרה אדומה, והסיבה שהתורה כותבת זאת חוקת התורה כדי ללמד אותנו שכל התורה כולה בשבילנו היא כמו חוקה. למרות שאנחנו הרבה דברים כן מבינים למה התורה מצוה, כמו כיבוד אב ואם, כמו השבת אבידה וכו', אבל אנחנו מקיימים אותם לא בגלל שאנחנו מבינים, אלא בגלל שכך נצטווינו. ולכן זאת חוקת התורה כמו פרה אדומה שאנחנו לא מבינים ובשבילנו זה חוק, כך כל התורה כולה שאנחנו מקיימים בשבילנו זה כמו חוק. זה שאנחנו רוצים להבין, זה בסדר, זה טוב! אך אנחנו מקיימים כי כך נצטווינו כמו שאמרו בני ישראל נעשה ונשמע, קודם כל נעשה גם אם אנחנו לא מבינים, אח"כ נשמע אח"כ נלמד.
נשאלת השאלה למה התורה פתחה במצוה כזאת שהיא לא מובנת, למה התורה לא פתחה במצוה כמו "עזוב תעזוב עמו" – שצריך לעזור לשני, ענין של גמילות חסדים, או בענין של כיבוד אב ואם, שאלו דברים הגיוניים ושכליים, מובנים לכל אדם, והתורה כאן מתחילה את הפרשה עם חוק, עם דבר שהוא לא מובן, לא ברור לא מבינים אותו. עד כדי כך ששלמה המלך שהיה החכם שבאדם אמר אחכמה והיא רחוקה ממני, והוא דיבר על פרה אדומה, ז"א אני אחכמה – אני מאד חכם אבל היא רחוקה ממני – אפילו אני לא מבין את ההגיון שיש במצוה הזאת בפרה אדומה, אז מה התורה פתחה בזה?
אומר על כך המגיד מדובנא שהיה אוהב ליישב הכל במשלים, והוא מספר משל על יהודי אחד שהיה עם הארץ גמור, לא ידע ללמוד ולא ידע שום דבר אבל היה עשיר גדול (זה יכול להיות, לא כל מי שעשיר הוא גם חכם ולא כל מי שהוא חכם הוא גם עשיר) אז כיון שהיה לו כסף, הוא רצה שידוך טוב לבן שלו, אז את מי הוא מצא? את הבת של הרב. איזה יופי.. הייתה חתונה כ"כ יפה וגדולה, ואיזה כבוד היה לו, הוא לקח את הבת של הרב. אבל הוא רואה שהמחותן – הרב מתרחק ממנו, לא אוהב לדבר איתו, לא אוהב את חברתו, הוא מאד נפגע מזה. אז הוא שאל את המחותן שלו, כבוד הרב אנחנו הרי נעשינו מחותנים אז למה אתה ככה מתרחק ממני? אתה לא רוצה לעמוד לידי, אתה כאילו מתבייש בי, הרי אנחנו כבר נעשינו מחותנים. אז עונה לו הרב, תראה, זה שאנחנו נעשינו מחותנים גם זה תמיהה גדולה גם זה דבר קשה, אז אתה עוד שואל אותי למה אני לא משוחח איתך? גם על זה שאנחנו מחותנים אתה רואה שכולם תמהים, איך זה יכול להיות שהרב לקח בן של עם הארץ כזה, גם זאת קושיא אז מה אתה עוד שואל אותי למה אני לא משוחח איתך…
כך אומר המגיד מדובנא הקב"ה נעשה מחותן שלנו הוא נתן לנו את התורה כי הוא עשה איתנו חסד, הוא לא היה חייב לתת לנו את התורה, אבל הוא עשה איתנו חסד גדול שהוא נתן לנו את התורה, ואנחנו מברכים אותו אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.. ברוך אתה.. נותן התורה. אז אנחנו נעשינו מחותנים, אבל זה לא אומר שהוא צריך לגלות לנו את כל סודות התורה, יש דברים שהם חוקים, די בזה שהוא עשה איתנו חסד ונתן לנו את התורה, אבל זה אומר שהוא צריך להיות חבר שלנו? זה אומר שהוא צריך להיות חברמן איתנו? לא! זה לא אומר.. די בזה שלא יתבייש בנו.. שאנחנו באמת נקיים תורה ומצוות ושלא יהיה לו בושות מהמחותנים שלו – מאיתנו. שיוכל לומר תראו מי זה העם שלי. עם סגולה ממלכת כהנים, גוי קדוש, זה העם שלי. שהוא יוכל להיות גאה למה הוא נתן דווקא לנו את התורה, אתם רואים זה העם שבו חפצתי לתת לו את התורה. לכן התורה פתחה בזאת חוקת התורה, במצוה שהיא לא שכלית ולא מובנת, כדי לומר לנו תגידו תודה שקיבלתם תורה ועכשיו אתם בני מלכים בני תורה – ב"ה. ומכאן ואילך אנחנו נשב ונלמד ונעסוק בתורה, גם כדי להבין את התורה, ואנחנו על זה מתפללים "והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצוותך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך.."
נהדר.
נהדר.