"הפוך בה והפוך בה דכולה בה ובה תחזי" (אבות ה' כב)
סיפר רבי שמואל גריינימן גיסו של מרן החזו"א: באחד הלילות התדפק יהודי עגום ואובד עצות על דלת החזו"א. ילדו הקט מאושפז בבית חולים סמוך והוא חולה אנוש במוחו. הרופאים הגידו לאב שבלא ניתוח לא יאריך ימים, אבל הניתוח גופו עלול גם כן לנתק את פתיל חייו. רק מעטים יצאו חיים מניתוח מסובך כזה.
החזון איש הקשיב לדברי האיש בשכיבה, אחר כך עצם את עיניו ושכב דומם במשך קרוב לרביעית השעה תפוס שרעפים. לבסוף פקח את עיניו ושאל לזהותו של הרופא המועמד לנתח את הילד. כשהגיד לו את שמו הסכים שיעשה את הניתוח, ואמר לאיש שימסור לרופא בשמו שכדאי לנתח.
כאשר שמע הרופא את הדברים ששלח החזון איש אליו, התבטא: "אמת, בכל פעם הוא קולע את המטרה, אולם במקרה זה החטיא. אין סיכויים". עם זאת נעתר לבקשת האב וביצע למחרת את הניתוח, שנתארך כדי שש שעות ויותר. כשסיים הרופא את מלאכתו העיר: "אם יקיץ הילד תוך עשרים וארבע שעות, מוטב. ואם לא יקיץ, הקיץ עליו הקץ".
משחלפו עשרים וארבע שעות ולא הקיץ, הרים הרופא את ידיו לאות יאוש. נחפז האב האומלל אל החזון איש וסיפר בשברון לב את הדברים ששמע מפי הרופא. אמר לו: "הזמן הקצוב אצלנו זה ע"ב שעות". לשמחת האב, תיכף כשמלאו ע"ב שעות התעורר הילד מתרדמת הניתוח, ותוך כמה שבועות החלים כליל עד שהלך ברגליו, והביאו אביו אל החזון איש שיברכהו.
כיון שנסתיימה הפרשה בכי טוב הרהיבו המקורבים ושאלו אותו מדוע כשבא אליו האיש בפעם הראשונה הפליג בדומייתו והתמהמה להשיבו. ועוד שאלו, מהו פשר המנין של ע"ב שעות. השיב להם החזון איש על ראשון ראשון: "האיש סיפר לנו את דברי הרופא שאם לא ינתחו עתיד הילד לחיות עוד מעט, נזקקנו אפוא לעיין בסוגיא דחוששין לחיי שעה שבמסכת עבודה זרה דף כ"ז ע"ב, מתחילת הענין ועד המסקנא שאין חוששין, שאם עושין ע"פ התורה יעלה הכל בטוב. ואילו השיעור של שבעים ושתים שעות למדתי מתוך משנה מפורשת…"
(מוסף יתד נאמן)