"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" (ויקרא כ"ג, מ')
מעשה רב היה באחת השנים אצל אחד מגדולי ירושלים עיר הקודש ת"ו, שהמציאו עבורו לכבוד חג הסוכות אתרוג נאה ומהודר עד מאוד מזן אתרוגי מרוקו המיוחדים. אתרוג נדיר בשלמות כשרותו ללא שום דופי, אף לא משהו שבמשהו. גם הידורו בגידולו, בקומתו ובצורתו היה ביופי מיוחד ביותר, כמעט לא נראה כמוהו בכלילת השלמות.
הרב הצדיק, כראותו את האתרוג ולאחר שבדקו הדק היטב מכל צדדיו, שמח עליו מאוד שיזכה לעשות בו נחת רוח לפניו יתברך שמו ולקיים המצווה בהידור. ברם, מגודל אהבתו להקפיד בכל דבר על ההלכה המדויקת בשלמות לא אבה לסמוך על דעתו בלבד, ושלח לשאול על האתרוג את אחד מגדולי מורי ההוראה בירושלים, הלוא הוא הגאון רבי נתן קופשיץ שליט"א.
משראה הרב את האתרוג לפניו ובדקו סביב סביב מכל צדדיו וצדי צדדיו, התלהב מאוד ממראה האתרוג; ככל שבדק בו יותר גילה בו יותר את השלמות, ואמר שכמעט לא נראה כבושם הזה, מתוך אלפי אתרוגים! הוא ביקש משלוחי הרב הנ"ל לבקש בשמו ממנו, שיואיל בטובו לזכות אותו גם כן לברך על זה האתרוג בימי החג, מאחר שלא נמצא כמוהו כשר ומהודר!
כאשר חזרו אל הרב הצדיק עם תשובתו של רבי נתן קופשיץ, ועל גודל התלהבותו מן האתרוג ובקשתו לברך עליו בחג, הרהר הרב לכמה דקות, ופתאום קם בהתלהבות קודש וביקש לקחת שוב את האתרוג אל הרב קופשיץ ולהעניק לו אותו במתנה גמורה ושלמה!
מסביב הרב ישבו אותה שעה בניו ונכדיו שלא ידעו את נפשם, כיצד ניתן לוותר על אתרוג הדור נאה שכזה לאחר שכבר היו מלאים שמחה גדולה מגודל המציאה שהמציא ה' לידם!
נענה הרב הצדיק בגודל שפלות לבו וענוותנותו: "ברצוני ללמד את עצמי ואתכם כאן בעובדה זו פרק חשוב בכבוד התורה! שתדעו עד כמה מחויבים אנו בכבודה של תורה, שהיא מצוה גדולה עד מאוד. לכבד את התלמיד חכם ולשמחו בכל מה שאפשר, עושים בזה נחת רוח גדולה ועצומה לפני כסא הכבוד! אני כשלעצמי איני ראוי לאתרוג מושלם שכזה… הוא ראוי יותר ממני"…
בכוחה של מצוה זו, שמבטל האדם עצמו לכבודה של תורה ומוותר על שלו בשביל כבודו של תלמיד חכם, להעלות נחת רוח גדולה עד מאוד למעלה!
ואנו הקטנים למדים מטיב עובדה יקרה ונאה זו עד כמה רחוקים אנו מחשבון האמת, חשבון נפש הצדיקים, המיוסד על אדני הצדק והיושר, לדעת לחשב בכל דבר מה יועיל ויתקבל לעילא ברצון שמים, ולא לפי רצון והנאת האדם למטה.
***
הגאון הצדיק מגדולי ירושלים, רבי זונדל סלנט זצוק"ל, היה מפורסם בחביבות המצוות שלו. פעם מצאוהו באחד מימי חג הסוכות בטרם עלות השחר כשהוא מחזיק את ארבעת המינים בידיו ומנענע בהם 'נענועים'.
שאלוהו: "לנענוע מה זה עושה? הרי לא עת לולב עתה, באישון לילה ואפלה, ועדיין לא הגיע זמן ארבעת המינים של שחרית?!".
חייך רבי זונדל והסביר: "אלה הם 'אימונים'! כל חייל בטרם צאתו לקרב – גם לאחר שכל תכנית הלחימה ברורה ונהירה לפניו, עורך הוא תרגילים ואימונים אחרונים… עתה בטרם אקח את ה'מאני קרבא' בידי ואצא להשיב מלחמה שערה, הנני עושה תרגילים ואימונים אחרונים בדרכי [ובכוונות] המלחמה…" (ומקורו קדוש בתיקוני הזוהר (דף כט.): "מאני קרבא בימינא נטלין לון, ובאלין מאני קרבא אנון ישראל רשימין דנצחין דינא וכו'", עיין שם).
בהזדמנות אחרת מצאוהו לרבי זונדל הצדיק עושה כמו כריעות והשתחוויות של שמונה־עשרה באמצע היום, שלא בעת התפילה, תוך שהוא מדקדק ביותר כיצד בדיוק תיעשה הכריעה כחיזרא, והקימה בזקף כחיויא (ברכות יב: ; טור שולחן ערוך או"ח קיג, ו). גם אז התבטא באותו מטבע: "אלה הם תרגילים ואימונים מפרכים שמבצע החייל בטרם ייגש אל המלחמה", כדאיתא בתרגום אונקלוס (בראשית מח, כב): "בחרבי ובקשתי – בצלותי ובבעותי".
***
סיפר הרה"צ ר' אביש ציינווירט שליט"א, על אביו הגאון החסיד רבי נוטע ציינווירט זצ"ל, שלפני למעלה מחמישים שנה ניגש אליו בחור בקובלנה שאביו רוכש לו אמנם ארבעה מינים לברכה, אבל מחוסר תקציב קונה הוא עבורו מהזולים יותר שנראים מאוד לא יפה.
שאלו רבי נוטע בפיקחותו: "היכן נעוץ כאן החיסרון, בחפצא או בגברא? נניח שלכולם היו כאלה מינים, כמו שנהגו בדור שלפנינו, כשלא היו המינים מצויים בשופי, שבוודאי היו שמחים עם מינים אלה! (באותם זמנים היו גם משתמשים לפעמים במינים של שנה שעברה…), נראה שבמצב כזה היית גם אתה שמח עם אלה המינים! אם כן אפוא, עיקרה של הבעיה היא בכך של'כולם' יש כיום ארבעה מינים יותר יפים… נמצא אם כן שבושת הגברא ובזיונו היא הבעיה ולא כשרות החפצא של הארבעה מינים…
"שאלתך אם כן אינה נובעת ממידת אהבה ויראה לשם שמים, כיצד תוכל להדר יותר את המצווה… רק מצד הביזיונות, כשתגיע עמהם לבית הכנסת – והרי שכר הביזיונות גדול הוא עד מאוד!".
מתוך ספר 'טיב המעשיות' / חומש ויקרא