האירועים המסעירים שעברו עלינו לאחרונה, חשפו את פניו היפות של העם היהודי, והדברים הגיעו לשיאים חדשים, ומרגשים, במיוחד לאחר האסון במירון.
במהלך דרשתו במסיבת החג ביום מתן תורתנו, הקריא מרן המרא דאתרא שליט"א קטע מתוך תיאור מרגש שהתרחש בשבעת ימי האבל בבית משפחת אנגלרד, שישבו שבעה על מות שני ילדיהם באסון הנורא הרב שליט"א פרץ בבכי, ואמר ש'למרות שאסור לבכות בחג, אי אפשר שלא להוזיל דמעות כשרואים את מעלתו של כל יהודי, ולוּ יהי זה יהודי פשוט, חקלאי, המתגורר באחד המושבים בארץ
הרב שליט"א הקריא במסיבת החג קטע מתוך מאמרו של הרה"ח רבי משה יעקב הלוי קנר, ופורסם ב'המודיע'. הרב קנר, המתגורר בטורונטו, כתב שם שהגיע אליו מכתב מהגה"ח רבי ישראל שלום ארליך מבני ברק, בנו של כ"ק האדמו"ר מקוידנוב. במכתב מתאר הרב ארליך ביקור-תנחומים שעשה אצל קרוביו בני העליה, משפחת אנגלרד הרוממה בירושלים, על האבידה הכפולה במות שני ילדיהם באסון מירון, הבחור משה נתן נטע, והילד יהושע זכרונם לברכה.
וכך כתב: "אין לתאר את תהומות הצער והיגון מחד גיסא, ומאידך גיסא דיבורי אמונה מרוממים כאלו הנשגבים מבינת אדם… השכנים סיפרו שבליל שבת, שעות ספורות לאחר ההלוויה, שמעו שמזמרים זמירות שבת על שלחן השבת, והם שרים בהתלהבות ובערגה – 'מודה אני לפניך על כל החסד אשר עשית עמדי'.
הוי! שירת מלאכיך הקדושים!
לא יאומן כי יסופר. שירת ההודיה הטבועה בלב בני העליה, המשיכה לזרום בקולות על-אנושיים, גם באותו ליל שבת. בתוך תהום הצער והיגון, מצאה המשפחה הרוממה מעין בלתי-נדלה של הודיה!
נדמה, שאין לנו מושג בשירה עליונה כזו!
***
המשיך הרב קנר במאמרו המרגש, וכתב: ועל הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך ומברכים אותך… על כל יהודי, על כל רצון יהודי, על כל ניצוץ יהודי, על כל גילוי לב יהודי… לרבות פשוטי העם והאור הגנוז בנשמתם… הרב ארליך תיאר באותה איגרת את המון המנחמים מכל הסוגים, עמך בית ישראל שבאו להשתתף בצערו של יהודי שלא הכירו כלל. ובתוך דבריו הוסיף לתאר דבר שזעזע את כל הנוכחים ב'שבעה' אצל משפחת אנגלרד.
וכאן – בעת שסיפר את הדברים – פרץ גם מרן הגר"י זילברשטיין בבכי נסער.
לבית המשפחה הגיע חקלאי מאחד המושבים ובידיו כמה קרטונים גדושים פירות. הוא הניח אותם על הרצפה, פרץ בבכי ואמר: 'ליבי אתכם, זה מה שאני יכול לתת'… איזה עַם מיוחד אנחנו, כתב הרב ארליך. כמה מאושר אני, שאני אחד מבני העם הזה. מי ידמה לך ומי ישוה עמי האהוב! מי ישיג אף את שגב-פשוטיך! החקלאי הביא כמה קרטונים ואמר כמה מלים. האם יש לנו מושג איזה 'רעש' זה עורר בשמים?
***
כבר אמרו חז"ל (כתובות ק"ה ב') שכל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב ביכורים. ברם, ארגז הפירות שהביא החקלאי היה משהו נשגב עוד יותר. 'והניחו לפני מזבח ה' אלקיך' נאמר בפרשת ביכורים. האיכר ההוא הניח את פירותיו באותה דירה בירושלים, שהפכה למזבח-עקידה, מזבח האמת, מזבח האמונה, השירה וההודיה, מזבח ההקרבה, דם הנפש והכפרה. ועל גבי המזבח הזה ניסך החקלאי את פרץ-דמעותיו…
זה מה שאני יכול לתת… אף אחד לא ביקש ממנו כלום. הוא עשה זאת מרצונו הטוב, ומצא בכך חובה לנפשו. הגיע ממרחק, להראות כמה שהכאב של משפחת אנגלרד כואב לו. חקלאי זה איננו בעל אמצעים. אין לו יותר מה לתת להם. אפילו מלים לנחם אין לו, כי אם דמעות. הוא רצה להעניק להם מפרי הארץ, פרי עמלו ויגיעו.
במקום למכור אותם בשוק למחייתו, העדיף לנחם בהם לבבות נשברים, להראות להם בתכלית הפשטות, התמימות והכֵּנות, שמאוד-מאוד כואב לו עליהם. כל הכוונות הללו היו ארוזות בקופסאות הקדושות הללו, מנחת ביכורים לה' אלקיך. מנחת אהבה ואחוה. מי יודע אם לא אותם פירות התנחומים, ירַצו השנה על פירותיו של עמנו, בכל המובנים. מי יודע כמה חסד ורחמים ימשיך המעשה הנאצל הזה בשמי-שמים. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ…
הפירות הללו ירַצו על בעלי אמונה לוהטת, על משורְרֵי "מודה אני לפניך על כל החסד" בזמן אָיום מכל אָיום, על המתנדבים בעם, וגם על איכרים פשוטים שאין להם מאומה, הסוחבים פירות על שכמם כדי לחזק ולאמץ אחים בכל לבם ונפשם.
זה מה שאני יכול לתת…
***
אומרים בשם הבעש"ט הקדוש, שגילה פעם איך יכול יהודי לפעול שיהיו דבריו נשמעים בשמים. הוא המשיל על זה משל נפלא מאד. בן מלך תעה פעם בדרכו והגיע אל שדה מרעה. הוא היה עייף, רעב וצמא. הרועה שהיה במקום ונודע כאיש עני, הכניסו בכבוד לבקתתו, אלא שלא היה לו במה לכבדו.
הוא חיפש וחיפש עד שמצא חתיכה קטנה של בד לבן, ופרש אותה על השולחן. הוא מצא גם שמיכה לבנה ונקיה והציע אותה על הקרקע לכבודו של בן-המלך, שיוכל לנוח בשלוה. יותר מזה לא היה לו, אבל את כל מה שיכול היה לעשות – עשה בכל ליבו ונפשו.
לימים, כשחזר בן-המלך לארמון, ציווה לקרוא את הרועה, וכיבדו בכבוד מלכים, ואף גמל לו בצורה מופרזת על כל מה שעשה איתו. ראו זאת השרים ואנשי החצר ותמהו: הרי אנחנו עומדים תמיד לשירותך, וממלאים במסירות את כל משאלותיך, ובמה אפוא זכה הרועה לכבוד כזה? השיב בן המלך: "הוא נתן לי מפה לבנה על השולחן וסדין לבן על הארץ"… (בעש"ט עה"ת בהקדמה, 'מאירת עינים' אות נ"א).
כלומר, הרועה עשה את כל מה שביכולתו, ולמרות היותו מחוסר-אמצעים, הוא עשה זאת מכל הלב… וטוב מעט בכוונה… ובפרט אם מעט זה – היה כל מה שבידו.
יהודי המתנהג כך בעבודת הקודש שלו, אמר הבעש"ט, יש לו פתחון פה מיוחד כלפי מעלה, ויכול לפעול בתפילותיו. הנה הגיע החקלאי ההוא לירושלים, היישר מן המושב, קופסאות הפירות בידו, אֶבְלוֹ בלבו ודמעותיו בעיניו, ובא לנחם יהודים שלא הכיר כלל, ועשה זאת מכל הלב. את יבולו הקריב כמנחת ביכורים. זה מה שאני יכול לתת… מעשה כזה, המתבצע בכל הכֵּנות והיכולת, פועל זכויות בשמים ממעל.
הוי! מושבניק! מושבניק! במה אברכך? פירותיך מתוקים, צלך אפל וקודר, אַמת-הדמעות עוברת תחתיך… שם הגשתָּ את מנחת ביכוריך לפני מזבח משפחה קדושה. בשדה ובפרדס עמדת תחת שמש לוהטת, ולבך לוהט עוד יותר. כאבת את אחיך השקועים באבלם וביגונם. קטפת פירות לזיכרון הפירות שנקטפו באיבם, ורצית לנחם בהם את בני עמך.
הוי! מושבניק! מושבניק! במה אברכך? יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעים ממך תהיינה נטיעות של שמחה. יהי רצון שעוד תזכה לעלות עם יבולך לירושלים ולהימנות על מביאי הביכורים, בקול רנה ותודה, והמון חוגג. ושמחת בכל הטוב..
(מתוך גיליון קול ברמה בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)