בס"ד
עומדים אנו בימי 'ביעור חמץ' לקראת חג הפסח הבעל"ט, עליו נאמר (שמות יב, יט) "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", ורמזים (וטעמים) רבים נאמרו בהאי ענינא. וכה מבאר הנצי"ב ב'העמק דבר' (ויקרא ב, יא), כי הנה בבית המקדש אסור להקריב 'חמץ' וכל שאור כל השנה, כדכתיב (שם) "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לה'"; והטעם, כי השאור נעשה כהוספה על הבריאה – ע"י מעשי בני אדם (שאינו רק 'מייצר' שמן מזיתים ויין מענבים, אלא הוא 'מוסיף' והולך, ומבצק קטן מתגדל פי כמה וכמה). וז"ל: "(ומכיון) ששאור הוא אמצעי להוסיף על הבריאה מהבורא ית' על ידי תחבולות בני אדם, משום הכי הזהיר עליו הכתוב בבית המקדש. ללמדנו, דכל המתקרב יותר לה' ראוי למעט יותר בתחבולות אנוש. ועיין מה שכתבתי (שמות יג, יג) דמשום הכי הזהיר הכתוב על החמץ בפסח משום שאז זמן השרשת אמונה בלב ישראל, אכן במקום הקרבה לפני ה' אזהרה תמידית היא", עכ"ל.
ודע, שכל השפע והפרנסה תלויים ועומדים באמונתו של אדם – אך אם יאמין יזכה לקבל שפע רב מן השמים, דמצינו בהפטרה לפרשת מצורע (מלכים ב' ז, א-ב) שבימים ההם היה רעב בארץ ישראל כשמלך ארם יצא למלחמה על ישראל, ואמר הנביא אלישע ליהורם מלך ישראל "כה אמר ה', כעת מחר סאה סולת בשקל וסאתים שעורים בשקל", ויען השליש (הקצין שהיה מקורב למלך) ויאמר: "הנה ה' עושה ארובות בשמים, היהיה הדבר הזה…". השיב לו הנביא: "הנך רואה בעינך, ומשם לא תאכל'.
וכן היה, שבדרך פלא ברח מחנה ארם משם, ומיד "ויצא העם ויבוזו את מחנה ארם, ויהיה סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל כדבר ה'", ואילו השליש לא אכל משפע זה, כי המלך פקד עליו לשמור ולעמוד על יד השער "וירמסהו העם בשער וימת".
והקשה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר מאמר כו תשל"ב עמ' צג) על מה נתחייב שליש המלך מיתה? ואעפ"י ש"העובר על דברי נביא חייב מיתה בידי שמים", מ"מ זה לא עבר על דברי הנביא, אלא שלא האמין לדבריו. ומן הנראה, שעל זה בלבד אין חיוב מיתה, אלא ביאורו על פי מה שאמרנו, שכל השפע בא בזכות האמונה, א"כ זה ה'שליש' שלא האמין לא היה ראוי לאכול ולהיות ניזון מן השפע הבא לעולם בזכות האמונה, ומת ב'שער' כדי שלא ייהנה מן השפע מאומה.
- מובא בשם הגה"ק ה'חיד"א' זי"ע לבאר את המנהג להוסיף בליל הסדר כוס חמישי על ה'ארבע כוסות' ובשם ייקרא 'כוס של אליהו'; וגם מדוע אין שותים אותו כשאר ד' הכוסות? ומקדים להביא את דברי חז"ל (ב'סדר עולם רבה' פ"ג), כי אף שעל פי גזירת עליון היה על אבותינו להיות משועבדים במצרים ארבע מאות ושלושים שנים, אך השעבוד בפועל היה רק פ"ו שנים – מלידתה של מרים (וזה לשון המדרש: "משמת לוי עד שיצאו ישראל ממצרים מאה ושש עשרה שנה, אין שעבוד יתר עליו ולא פחות מפ"ו שנים כשנותיה של מרים שנקראת על שם המרירות").
עוד מקדים להביא את דבריו של רבינו נסים גאון (ספר המעשיות לרבינו נסים גאון – מובא בספר 'ילקוט סיפורים' [שיו"ל בשנת תרנ"ט בוורשה] בפרשת וירא) המביא מדרש חז"ל שרבי יהושע בן לוי התענה שיהא לו 'גילוי אליהו', נענו לו מן השמים ונתגלה אליו אליהו פנים בפנים, ושאלו: "מה רצונך?", אמר לו רבי יהושע שברצונו להתלוות אליו., אמר לו אליהו: "אך בתנאי אחד אסכים לכך – שלא תשאלני דבר אף אם תראה בהנהגתי דברים משונים ותמוהים שאין דעת האדם סובלתן, כי אם תשאלני אהיה מוכרח להיפרד ממך", והבטיח לו רבי יהושע על כך, ואכן יצאו כאחד לדרך.
בלילה הראשון לנו בבית עניים אשר קיימו בהם 'הכנסת אורחים' כדת וכנכון, וסיפקו להם כל צרכיהם ביד נדיבה כפי אשר השיגה ידם, ויהי ממחרת בעת עזבם את הבית שמע רבי יהושע בן לוי את אליהו התשבי מעתיר בתפילה לבורא העולם שפרתם היחידה של המארחים תמות. גברה מאוד פליאתו של רבי יהושע בן לוי מדוע ישיב להם רעה תחת טובה, ולא יכול היה לעצור ברוחו ושאל את אליהו הנביא לפשרו של דבר. ענה לו אליהו: "וכי לא התניתי עמך תנאי קודם למעשה שלא תחקור להבין את הנהגתי…". ויהי ממחרת ויבואו לביתו של כילי וקמצן אשר לא כיבדם כלל, ואך בקושי הניח להם להיכנס אל ביתו וילינו בביתו בלא אכילה ושתיה. באותו זמן נפל כותל בבית העשיר, ויהי בבוקר ראה רבי יהושע שאליהו הנביא מעתיר בתפילתו שהכותל הרעוע אשר בבית זה ייבנה מעצמו, ובזה נוספה לו פליאה על פליאתו. אך מכיון שכבר הבטיח, שוב לא שאל את אליהו הנביא על מעשיו התמוהים. לאחר מכן נסעו ובאו לאחת העיירות ונכנסו לבית הכנסת, שם נהגו אנשי העיר שלא כהוגן ולא נהגו בהם כבוד כלל. בלכתם משם בירכם אליהו שכל אחד ואחד מהם ישיג ראש ומנהיג. ושוב כלא רבי יהושע את תמיהתו הרבה עד מאוד ולא שאלו מדוע בירכם בעד הנהגתם הנלוזה. משם נסעו ויחנו באחת העיירות, אנשי המקום קיימו בהם 'הכנסת אורחים' כראוי וכיאות, בירכם התשבי שלא יהיה להם כי אם ראש אחד.
ויהי כראות רבי יהושע כל זאת לא עצר יותר בנפשו וגמר אומר לוותר על ההליכה עם אליהו הנביא ובלבד שיתגלו לו פשרם וסודם של דברים. ענה אליהו הנביא וביאר לו דבר דבר לאשורו: באותה שעה בה שהינו אצל אותם עניים (הראשונים) ראיתי שבשמים ממעל גזרו מיתה רח"ל על בעלת הבית, ומכיון שרציתי להיטיב להם על שנהגו בנו כבוד בהכנסת אורחים התחננתי לאבינו שבשמים שייקח את פרתם כפדיון נפש עבור נפש האשה. אמנם המארח השני שלא קיבל אותנו כראוי, ראיתי שאוצר גדול טמון מתחת הכותל ואם יבנה בעצמו את הגדר יגלה את האוצר וייתעשר, לכן התפללתי שייבנה הכותל מעצמו ולא יצטרך לחפור שם כדי להקימו כבראשונה, וכך לא ימצא את אלו המעות לעולמים. כשהיינו בעיירה בה לא קיבלו אותנו כראוי בירכתי אותם שכל אחד מהם יהיה לראש, כי במקום שרבים המושלים הרי 'איש את רעהו חיים בלעו'. וממש מהאי טעמא בירכתי את בני העיר שכיבדונו כדבעי – שיהיה להם אך ורק ראש אחד, כי על ידי זה יזכו לאהבה ואחווה שלום ורעות.
ממעשה זה מלמדנו החיד"א מוסר השכל, שאין לאדם למדוד הטובה לפי ראות עיניו – עיני בשר, אלא עליו לבחון הכל בעין האמונה, כי פעמים ונראה לאדם שקרהו אסון כמיתת פרתו היחידה שממנה כל פרנסתו, והוא צועק ובוכה באשר שאינו מבין על מה עשה לו ה' ככה, בו בזמן שבזכות זה נפדה אחד מבני ביתו ממוות לחיים.
יש שהוסיפו על ענין הד' כוסות, דהנה כו"ס עולה למספר פ"ו (86), וגזירת ברית בין הבתרים הייתה שיהיו בני ישראל ארבע מאות ושלושים שנים במצרים, ואם תחלק מספר ת"ל (430) לפ"ו (86) יעלו בידך ה' חלקים, והרי ד' חלקים הראשונים (ד' חלקים של 86 שנה כל חלק) לא היו בני ישראל משועבדים בפועל, ורק בפ"ו האחרונים היה עליהם קושי השעבוד כאמור (והיינו שכו"ס (מספר פ"ו שנים) החמישי הוא כנגד פ"ו האחרונים שעבדו בהם בפרך). לכן שותים את ד' הכוסות להודות על חרותנו ופדות נפשנו מאותם ארבעה פ"ו הראשונים, בהם עדיין לא חל השעבוד על עם בני ישראל (וכן כתב ב'תורת חיים' חולין צא.).
ומוסיף החיד"א, שמהאי טעמא אין 'טועמים' את הכוס החמישי, דהרי בא לרמז על החלק החמישי – פ"ו שנים האחרונים שבהם נאנחו בני ישראל מן העבודה, ובא לומר שלעולם לא נדע סיבתם ו'טעמם' של פ"ו שנים אלו, כי מי יודע כמה טובה לאין ערוך טומן הצער בחובו. על שם כך נקרא כוס זה 'כוס של אליהו', כי הוא אשר אילפנו בינה במעשה דרבי יהושע בן לוי להבין ולהשכיל שאין האמת כפי הנראה לעיניים, אלא כפי הקושי והייסורים דכמה שיקשה הדבר יותר כך הדבר מצמיח ישועה ורחמים בכפליים.
- הגה"צ רבי נטע ציינווירט זצ"ל היה מבאר את המאמר "ישועת ה' כהרף עין", כי הנה, כשהעין עצומה מתעוררות תמיהות רבות היכן השולחן, איה הכסא, היכן המים והיכן מדליקים כאן האור. אמנם, ברגע שהעין נפקחת, בהרף עין הכל נהיה ברור ומובן בבת אחת. כך היא ישועת ה' – כהרף עין היא, ברגע שתתגלה הישועה מיד יתורצו כל הקושיות ('חיים שיש בהם' חלק א' עמוד קי)
באופן אחר שמעתי מבארים, כי 'הרף עין' היינו עצימת העיניים, כלומר, כשהוא מבין ומכיר שבכוחות עצמו אינו יכול להשיג כלום וכל מעשה ידיו אינם אלא כגרזן ביד החוצב, ולכן הוא סוגר עיניו ומוסר עצמו ומצבו, הצלחתו ועתידו לידי הנהגת שמים והשגחת הבורא ית', מיד תבוא אליו 'ישועת ה".
- והשמחה עצמה היא ה'תרופה' לכל ה'מחלות'. וז"ל הרה"ק ה'יסוד העבודה' זי"ע במכתב: "ושמעתי מאדמו"ר זי"ע (הוא הרה"ק מקאברין) שבנערותו היה חולה רח"ל והיה בבית החולים דווילנא, ואז גדולי הדוקטורים דמדינה היו שם, והלכו אליו הראש של הדאקטער. וכאשר התחיל להבריא שאל את הפרופסור שמא יש כללים בספרי הרפואות, והשיב לו: "הן, יש כלל אחד, אז דיא פארזיכערקיין פון דעם חולה און זיין שטארקייט מיט זיינע גדאנקען אין צומלוסטגקייט זיינע – דאס איז דיא גרעסטע רפואה צום חולה, דאס העלפט מער וויא אלע רפואות (בתרגום: בטחונו של החולה וחוזקו, הבאות יחד עם מחשבות שמחות ושלוות, זוהי הרפואה הכי גדולה לחולה, וזה עוזר יותר מכל הרפואות) ע"כ. ידידי תתחזק נא, ותבטח ותקווה לה' שהוא בורא רפואות ועושה פלאות ('אמרות משה' אמונה ובטחון).
- זאת אפשר ללמוד גם מעניין ה'יחץ', שחוצים את המצה האמצעית ואת החלק הגדול מבין שני החלקים מוציאים מה'קערה' ומצפינים אותו, מעתה יש מקום לאותה 'מחצית' להתלונן 'מה נשתנה' חלקי משאר חברותיי, מדוע ייגרע חלקי שלא להיות בשולחן ה'סדר' כמו ידידיי המצות השוכנות אחר כבוד ב'קערה' שלפני בעל הבית… אבל האמת, שכעבור זמן יתברר שמחצית מצה זו היא ה'חשובה מכולם', ומה שסילקוה מעל השולחן אינו אלא לפי רוב חשיבותה וגדולתה, שמצניעים אותה לאפיקומן, ולא עוד שכל המחזיק בה יקבל בעדה מתנות… כך, כאשר נדמה לאדם כי נגרע חלקו, אזי יקיים בעצמו "חבי כמעט רגע" וסופו של דבר יריקו עליו כל מיני שפע ומתנות טובות.
- עוד יש להתבונן, מדוע כשהתינוקות מחטפים וגונבים את האפיקומן אין בעל הסדר בוכה ומתאונן כדרך כל 'נגנב' הבוכה בשאר גניבות… אלא שכמה טעמים בדבר: א. יודע הוא שכך הוא סדרו של לילה; ב. ברי לו שעתידים להחזיר לו את ה'גניבה', ועל כן לא עוד שאינו מתלונן אלא נותן מתנות גדולות, איש כמתנת ידו כברכת ה'.
וללמדנו פרק בהלכות אמונה לכל השנה בכל מיני גניבות והיזקות אשר יבואו על האדם, שאם יתבונן בהם וישרישם בעצמו שוב לא 'יבכה' ויתלונן. א. כי כך נקבע מלמעלה, ולא 'פלוני' גנב אלא הוא שליח ההשגחה העליונה. ב. ועוד עתיד הקב"ה להחזיר לו כמו שנגנב, ואף יקבל ע"כ שכר הרבה על שקיבל את הדין באהבה.
- פעם נשאל המשגיח הגה"ח רבי גד'ל אייזנער זצ"ל, היאך עמדו לו כוחותיו לעמוד בעוז, לעבור את כל מוראות ותלאות המלחמה תחת ציפורנם של הרשעים הארורים. באותה שעה עמד על גבי השולחן בקבוק, הוריד רבי גד'ל את הפקק שמעל הבקבוק וטמנה בין אצבעותיו, ואז אמר לאברך: "אמור נא לי – היכן נמצא הפקק של בקבוק זה?", אמר לו האברך: "הריהו מסתתר תחת אצבעות ידיך". הוסיף רבי גד'ל ושאל: "אם ייכנס כעת אדם מבחוץ ויחפש את הפקק האם ימצאנו?", ענהו האברך בלאו, כי אם הוא יודע שהפקק מסתתר בינות האצבעות מה לו עוד לחפש הרי הוא כבר נמצא. נענה לו רבי גד'ל: "כיוצא בו ממש עברתי את ימי המלחמה – בידיעה ברורה שבתוך ההסתרה הגדולה 'אכן אתה קל מסתתר', והנה ה' נמצא עמדי ושומר עלי, ומאחר שידעתי שהוא נמצא לידי (אף שמתחבא הוא תחת כל אלו הצרות) עדיין הוא נמצא ומה לי לחפש אחריו.
- מספרים על יהודי אחד שלפרנסתו עסק כ'מנקה' ברחובה של עיר, ובקושי הרוויח פחות מכדי לחמו הדל. יומא חדא בקומו משנתו סיפר בשמחה וצהלה לבני ביתו: "חלום חלמתי כי ישועתנו קרובה לבוא, כי ראיתי בחלום שבקרוב אהפוך להיות גביר אדיר כרוטשילד". שמחו בני הבית ואמרו: "בחסדי שמים יהא בידינו לשלם כעת את כל חובותינו". גער בהם בעל הבית ואמר: "לא היו דבריי על מעט מעות, אלא שאהפוך להיות גביר אדיר יותר מרוטשילד, כי בנוסף לעשירות כרוטשילד עוד יהיה לי בכל חודש את סכום המעות שהנני מרוויח מעבודתי כמנקה הרחובות".
ולדידן, המדמה בנפשו כי על ידי עבודתו והשתדלותו הוא מסייע לחי העולמים הריהו דומה לאותו שוטה שדימה בנפשו שפרוטותיו הזעומות מוסיפות איזה דבר להון התועפות של רוטשילד.
(קטעים מלוקטים מתוך 'באר הפרשה' – מצורע תשע"ט)