היאך נוהגים למכור את החמץ כדי שלא לעבור על 'בל יראה ובל ימצא', הרי לכאורה הווי 'הערמה' במילתא דאורייתא?
דעת כמה גדולי עולם שאסור לעשות 'הערמה' במילתא דאורייתא, וא"כ קשה, היאך נוהגים למכור את החמץ כדי שלא לעבור על 'בל יראה ובל ימצא'? הרי לכאורה הווי 'הערמה' במילתא דאורייתא! והנה הגאון בעל ה'תבואות שור', כתב לגבי בעלי הבהמות, שחיפשו עצה להאכילן חמץ בפסח, והיו מוכרים את כל העדר לנכרי בפסח, כדי שהוא יאכילן גרעיני חמץ. וכתב ה'תבואות שור' דהוא אסור מפני דהווי 'הערמה' באיסור תורה, שהרי אוכלות בהמותיו חמץ בפסח, ונמצא שהוא נהנה מחמץ בפסח. אלא דא"כ קשה על עיקר מכירת החמץ לנכרי, הלוא הווי נמי 'הערמה' נגד איסורא דאורייתא של 'בל יראה ובל ימצא'?
ומבאר ה'תבואות שור', דלא הווי אלא איסורא דרבנן, כיון דמדאורייתא סגי בביטול, ומהני מה שאומרים "כל חמירא" וכו', ורק מדרבנן אסור להשהותו לאחר הביטול, וע"ז מועילה המכירה. ואולם כבר תמהו הרבה על דבריו, הלוא את החמץ שמוכרים לא מבטלים. ולדוגמא בעל מפעל גדול לביסקוויטים, שמוכר את כל אוצר הביסקוויטים לנוכרי, ודאי ברור שאינו מתכוון אח"כ בביטול החמץ כשאומר "כל חמירא" וכו' להפקיר את כל אוצר החמץ הזה! וההפקר והביטול הווי רק על שאר החמץ "דחזיתיה ודלא חזיתיה", אבל ודאי לא את החמץ שמכר ועשה עליו חוזה עם הנכרי! וא"כ נשאר קשה, לכאורה, היאך מוכרים את החמץ לנכרי, הרי הערמה אסורה בדאורייתא?
אלא צריכים לומר שאין זו 'הערמה', וכל אחד שמוכר את החמץ צריך באמת לדעת, כי הוא חותם על מכירה אמיתית, ואם כן יביא אח"כ הנכרי את הכסף, וימלא אחר התנאים האמורים בחוזה, ולפי מה שסדרו הרבנים עורכי הסכם המכירה, אזי אה"נ החמץ יהיה של הנכרי. ובאמת צריכים במכירת חמץ לדעת, שאין זו 'הערמה' בעלמא אלא צריכים לכוון למכור. אלא מאי, יש הרבה אנשים שאינם מכוונים למכירה ממש, אנו לא מתחשבים בזה ודברים שבלב אינם דברים. דוגמא לדבר: אם יבוא חתן ויאמר: אני חתמתי על הכתובה, אבל לא ידעתי מה כתוב שם, הרי אין מתחשבים בדבריו, ואדרבה נאמר לו 'הלוא ידעת שזו כתובה, הרי לא חשבת שזה פרוזבול, ומכיון שחתמת עליה הרי אתה מחוייב בכתוב בה'. וכמו מי שחותם על חוזה הכתוב בלועזית, שאינו מבין השפה, ויאמר אח"כ 'לא ידעתי מה כתוב בו', ודאי שלא נתחשב בדבריו, כי הלוא ידעת שאתה חותם על חוזה והנך מתחייב באמור בו. ואמנם אם היו מרמים אותו לאו כלום הוא, אבל כל שידע שזה מכר וחתם עליו, הכניס עצמו לכל מה שכתוב בו ודברים שבלב אינם דברים.
מה זכו אותם עשרה פתיתים של חמץ אשר רק בהם נזהר כדין?
יש שאלה: למה לא מברכים "שהחיינו" בבדיקת חמץ? הא הווי מצוה המתחדשת משנה לשנה! והנה הא דמברכים על ביעור חמץ ולא על בדיקת חמץ, הרי"ז מפני שעיקר המצוה היא הביעור, ומברך על שם סופו שיבדוק וימצא החמץ ויבערנו, וכידוע. אבל לכאורה, אמאי לא מברך על מצוה זו "שהחיינו". והתשובה בזה היא: משום דאין כ"כ הנאה בזה, לפיכך מחכים לליל הסדר, שעושים אז "שהחיינו" ומכוונים על כל המצוות ששייכות וקשורות לזה.
ידוע המנהג שהאשה מניחה בהיחבא עשרה פתיתים, כדי שימצא חמץ ולא תהיה ברכתו לבטלה, וכבר נהגו כן ברוב המקומות. אכן כבר הכריעו הפוסקים דבלא"ה לא הווי ברכה לבטלה, כי זהו עצם המצוה "לבדוק", ומ"מ מנהג ישראל הוא, ויש בזה סודות עפ"י הקבלה.
ומיהו יש להעיר ולעורר בזה, שלא לעשות את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר. כי יש הרבה שמקפידים אחרי שמוצאים את העשרה פתיתים, עוטפים אותם בניילון ובעוד כיסויים, וגונזים אותם במקום משומר ביותר עד לשריפת החמץ שלמחרת. ומה רבה בזה החוכא ואיטלולא, אשר בשאר הבית עדין יש להם פח מלא לחם, והוא אינו סגור ולא משומר, והטף מסתובב עם פרוסות חמץ ואין שומר. וכי מה זכו אותם עשרה פתיתים של חמץ, אשר רק בהם נזהר כדין? ולפיכך יש לידע, כי אמנם מנהג ישראל הוא לעטוף היטב את העשרה פתיתים, ואין לזלזל במנהג, אבל העיקר יש להקפיד ולהשגיח מאד מאד על כל החמץ אשר בביתו עדיין. והגם שאינו שייך לעטוף את שאר החמץ, כמו שנהגו ישראל בעטיפות העשרה פתיתים, מ"מ יזהר לסגור ולכסות היטב את הפח של הלחם, ולשמור שלא יטלטלוהו ממקום למקום, אשר זו היא עיקר ההלכה.
לא לשפוך נפט על הלחם
הנה אנו מהדרים לקיים ביעור חמץ ע"י שריפה כר' יהודה. ולפיכך כבר עוררתי לפני שנים רבות, וגם הדפסתי זאת, שטוב ונכון דבכזית אחד לא ישפוך עליו נפט, אלא ישליכנו כמות שהוא לאש, כי אם ישפוך עליו נפט הרי מיד הוא נפסל מאכילת כלב, ונמצא שאין מוזהרים ב'בל יראה', והריהו מבוער כבר, וממילא אינו מקיים בו מצות שריפה. ברם, אינני אומר כי הדבר ברור כך, ומי שרואה את אביו שלא נזהר בזה אינו צריך למחות בו, כי קצת י"ל שזה הכל בגדר "התחלה" של שריפה, נותנים בו נפט ואח"כ שורפים אותו.
וכי מפני שאני עכשיו בכור, אני צריך לצום עקב מה שהיה לבכורים דאז?
הנה יש קושיות עצומות על ענין תענית בכורים: א. הלוא הנס היה בליל הסדר ולמה צמים מקודם, (והרי גם יום ארבעה עשר אסור במלאכה, מפני שהוא יום הבאת קרבן וחשיב כיו"ט). ב. הנס היה בין לזכרים בין לנקבות, ולמה אנו נוהגים שרק הזכרים צמים? ג. הנס היה גם לבכור מאם, ולמה צמים רק בכורות מאב? ד. הנס היה גם לגדול הבית ולא רק לבכורים? ה. ויותר מזה שאלתי מדוע מי שהוא בכור עכשיו הוא זה שצריך לצום, ולכאורה כל הבכורים שהיו אז, המה וצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם הם המה שצריכים לצום, כי הם היו צריכים להיהרג בליל הפסח, אבל מה זה נוגע למי שהוא בכור עכשיו, וכי מפני שאני עכשיו בכור אני צריך לצום עקב מה שהיה לבכורים דאז?
ולפיכך אני אומר שגדר צום זה שונה, ונבאר כאן בתמצית:
הנה עד לחטא העגל היתה ה'עבודה' בבכורים, ובאמת במתן תורה הבכורים הקריבו את הקרבנות, וכמו שפירש"י בחומש, ורק לאחר חטא העגל, הואיל והלוויים הרגו את אלה שעבדו לעגל, נתבטלה הכהונה מהבכורים ועברה לכהנים. והנה עיקר הזכר של נס הפסח הוא, שהקב"ה פסח על בתי בני ישראל ולא הרג את הבכורים, ומכח זה נתקדשו הבכורים וזכו שתהיה ה'עבודה' על ידם (ואמנם לא כל הבכורות שהיו בנס נתקדשו ל'עבודה' והוא גזירת הכתוב ד'עבודה' היא רק בזכרים ולא בנקבות, ודווקא בבכורות מאב).
ומעתה יש להבין את גודל העלבון והכאב שהיו לבכורים בערב הפסח: הרי אין לך יום שהרבו בו כלל ישראל כ"כ הרבה קרבנות כמו ערב פסח, וכמו שמובא בגמרא שחטו כפליים ששים ריבוא פסחים. והנה מי היה צריך לשחוט ולעשות את העבודה? – ודאי הבכורים, כי הלוא עצם הפסח הוא על שם הנס שפסח על בתי ישראל והציל את הבכורים, ועי"ז נתקדשו הבכורים לעבודה. ולמעשה לא כן הוא, אלא הכהנים הם המה שעושים את ה'עבודה', ואילו הבכורים עומדים מבחוץ, ועל זאת כאב ליבם עד מאד.
ומהנורא היה העלבון שלהם לפני כל קהל ישראל. ונראה שזה היה מקור התענית של הבכורים ביום הקרבת הפסח, כי לעת כזאת איך יערב להם לאכול ולשתות? אמור אמרו הבכורים לעצמם: 'הלוא אנחנו צריכים להיות היחסנים! אנו היינו צריכים להקריב את הקרבנות, והנה לקחו את זה מאתנו, ונמסר הדבר לאחרים, וכל זאת מפני שחטאנו בעגל' – 'אבל אנחנו ואבותינו חטאנו', ומחמת זה פשוט לא יכלו לאכול ביום זה.
ולפי"ז יוצא כי הטעם של צום הבכורים בערב הפסח, הוא כדי לזכור את חטא העגל, ואת אשר נלקחה העבודה מהבכורים מפני זה. ולהכי אין מתענים אלא זכרים, ודווקא בכור מאב, כי רק המה נתקדשו לעבודה.
אין לילה כמו הלילה הזה
ראוי ונכון להתבונן ולהבין את רוממות הלילה הזה: אין לילה כמו הלילה הזה, זה "לילה כיום יאיר", ליל שימורים. הקב"ה מחכה ללילה הזה ואנחנו מחכים לו, ליל שימורים לדורות. אין שיעור וא"א לספור את המצוות שאנו מקיימים בלילה הזה, מצוות דאורייתא יש להן קצבה, אבל מצוות דרבנן – רבות הן מאד. וכשמברכים "שהחיינו", הננו נותנים תודה לד' שהגענו לזמן הגדול הזה. צריכים לכוון "שהחיינו" על כל המצוות דאורייתא ודרבנן שאנחנו מקיימים בלילה הזה, כי באמת, כל מה שאנו עושים בלילה הזה, כל תנועה, כל עריכת הסדר אפילו אכילת הכרפס וטיבולו, ההסיבה, ארבע כוסות, הכל מצוות מצוות… אין שיעור למצוות הלילה הזה, וצריכים לכוון על כל זה בברכת "שהחיינו".
אצלנו היום אין יהודי שלא עוברת אצלו שעה או שעתיים מהקידוש עד לסעודה
בשעה ששותה הקידוש יכוון שני דברים: קידוש וכוס ראשונה מד' כוסות, וישתה בהסיבה.
הנה בכל ימות השנה יש חיוב על האדם כשעושה קידוש – שילך לאכול מיד, ויש שרצו ליתן שיעור לדבר הזה גם בליל הסדר, ואילו אצלנו היום, אין לך יהודי שלא עוברת אצלו שעה או שעתיים מהקידוש עד לסעודה, הלוא אומרים את ההגדה באריכות, "כל המרבה לספר הרי"ז משובח". ולכאורה אמאי סמכינן בהפסק כ"כ גדול בין קידוש לסעודה.
והטעם בזה הוא, מפני שהתפקיד של "ליל הסדר" הוא ל"קדש" את הלילה הזה, ונמצא כי הכל הוא "המשך" אחד, והדבר דומה לאחד שעושה קידוש, ואח"כ הוא מאריך כי יש לו דביקות גדולה בד', והוא אומר "על נטילת ידים" באריכות רבה, ואומר "מזמור לדוד ד' רועי לא אחסר" וזה לוקח אצלו זמן רב, זה הכל המשך הסעודה. כל מה שאנו עושים בליל הסדר הוא "הקדמה", חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולספר את הניסים והנפלאות שהיו בלילה הזה, וחשיב כל זאת הקידוש עם ההגדה עם הסעודה, הכל המשך אחד, ולכן לא אכפת לן מה שעובר כ"כ הרבה זמן. ובזה שאני ליל הסדר מכל השנה כולה. אבל בכל השנה. ודאי אסור בהחלט להפסיק בין קידוש לסעודה.
ומהאי טעמא נמי. אין מברכים ברכה אחרונה על הכוס. דהרי לפי אריכות שמאריכין בהגדה עוברין יותר משבעים ושתים דקות, שהוא שיעור עיכול, ובעלמא מי שלא בירך בשיעור כזה, אוסר לו אח"כ לברך אפילו בסעודה גדולה, כיון שכבר עבר שיעור עיכול. ובדרך כלל אין מברכין על כוס הקידוש בשבתות, כי מיד נוטלין ידים לסעודה וליכא הפסק, אבל בליל הסדר עובר זמן רב של כשתי שעות, ונמצא הכוס הראשון בלי ברכה. ויש לעיין בזה.
למה מכסים
ראוי לכל אחד ללמוד ולהבין את דיני ליל הסדר, כדי שידע ויבין את אשר לפניו – ולא כאותם שעושים כסומא בארובה, כאן כתוב בהגדה 'יכסה המצות', אח"כ כתוב 'יגלה המצות', וכיו"ב, ואינם מבינים טעמם של דברים, מכסים ומגלים, ואינם מבינים למה משתנה הדין. ואמנם מי שמעיין יודע ומבין. כי בעצם צריכות המצות להיות מגולות, רק דבשעה שאנו רוצים להראות עקירת השולחן, אנו מכסים המצות, וכן כאשר לוקחים את הכוס – יש לכסות המצות מפני בושתן, וכמו בשבת שיש לכסות את הפת בשעת הקידוש, כיון דבאמת פת היא לפני יין, ולכן, כיוון שמקדשים על היין מכסים אותה, לפיכך בליל הסדר כל פעם שנוטלין את הכוס מכסים המצות, כשלא נוטלים את הכוס ואומרים את ההגדה – מגלים את המצות.
אומרים את ההגדה ומברכים "אשר גאלנו" ושותים כוס שני.
אנחנו לא נותנים כוסות לאליהו הנביא
ארבע כוסות המה כנגד ד' לשונות גאולה: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי". ונחלקו הראשונים להלכה, אם שותין כוס חמישית, שהיא כנגד הגאולה העתידה, וכמו שכתוב: "והייתי לכם לאלוקים", ויש לראשונים ששתו כוס חמישית. גם היום אולי יש מקומות שנוהגים בשתיית כוס חמישית, אבל אנחנו פוסקים רק ארבע כוסות, והכוס החמישית היא ספק, ולפיכך מוזגין כוס ואומרים שכוס זו היא עד שיבוא אליהו, ואז נדע את הדין אם צריכים לשתות עוד כוס או לא, ולכן קוראין לזה "כוס של אליהו הנביא", אבל אל שמייחדים ומוזגין כוס לאליהו הנביא, אנחנו לא נותנים כוסות לאליהו הנביא. אלא מחכים עד שיבוא אליהו, והוא יפשוט לנו מה דינה של כוס חמישית, וכדאמרינן בסוגיות הגמרא "תיקו", שהוא ברמז 'תישבי יתרץ קושיות ואבעיות'.
למה תיקנו דווקא כוסות של יין כנגד ד' לשונות? ולמה לא ד' תפוחים או ד' אגוזים?
ישנה שאלה למה תקנו חכמים דווקא ארבע כוסות של יין, הא העיקר שיהיה במספר ארבע שהוא כנגד ד' לשונות הגאולה, ולמה לא ד' מצות, ד' פירות ,כגון ד' תפוחים או ד' אגוזים? הרבה אנשים יש שקשה להם לשתות יין, והיו יכולים להניח ד' אגוזים, ואזי כולם ישאלו מה נשתנה, למה מניחים ארבעה אגוזים ויגידו שהם כנגד ד' לשונות של גאולה?
ומה שבארנו בזה הוא, כי באמת מה שתקנו כנגד ד' לשונות של גאולה, אינו סתם מספר ד', מפני שמצינו בתורה שנכתבה הגאולה בחילוף ד' לשונות, כי באמת אין זה סתם כפילות של ארבע פעמים. אלא המה ארבעה סוגים של הצלה, אשר האחד גדול מחברו, "והוצאתי" אח"כ "והצלתי", "הצלה" זו תוספת שמחה, אח"כ "וגאלתי" שהיא עוד שמחה, כי הרחיק אותנו מהם, עד "ולקחתי" ,שזכינו שהקב"ה לקח אותנו. ולעתיד לבוא בגאולה השלמה נגיע לתוספת כוס חמישית. וזהו הטעם שתקנו דווקא ד' כוסות של יין, דהנה באכילת פירות הרי האדם נהנה מהאגוז הראשון יותר מהאגוז השני, או אולי באופן שווה, ברור כי מהשני לא נהנה יותר מהראשון, הראשון אגוז טעים או תפוח טעים, השני הלוא כבר אכלתי… השלישי וק"ו הרביעי כבר כמעט שאינו רוצה לאוכלם, עכ"פ ודאי שאינם "מוספים" שמחה. משא"כ יין, מי שמרבה לשתות יודע… יין ישמח לבב אנוש, כוס אחת נותנת מעט שמחה, כוס שני מרבה שמחה, שלישי ורביעי יוסיפו יותר ויותר. והרי זה ממש כנגד ארבע לשונות של גאולה.
(מתוך חוברת מיוחדת שי"ל לפני שנים רבות ע"י ישיבת 'קול תורה')