מתוך זכרונותיו של הרב יצחק אלחנן גיברלטר ז"ל:
לאחר שניצלנו מהאקציה של הגטו הקטן, באותה שבת נודע לאחי רפאל שהנהלת הגטו מחלקת ככר לחם לכל משפחה שניצלה מהגטו הקטן. הוא ניגש למקום החלוקה וקבל כיכר לחם של חצי קילו בעבורנו. פרט ללחם זה לא היה בידינו כל מזון אחר. הוא ניסה לגשת שוב כדי לקבל ככר נוסף בשם דודנו זוסמן, ואכן הצליח בס"ד לקבל ככר לחם קטן נוסף. עתה כבר היה בידינו אוצר גדול שכלל שני לחמים.
אחי רפאל לא אכל את הלחמים, אלא הביאם בשלמותם להורי. כשקיבל אבא לידיו את ככרות הלחם פנה אלינו בחביבות ואמר: ילדי היקרים, יודע אני כי הנכם רעבים וכל היום לא נכנס אוכל לפיכם, אך מחר בלילה יחול חג הסוכות ועלינו לקיים מצוות אכילת פת בסוכה. אם נאכל עכשיו – לא תיוותר לנו פת לקיים בה מצוות אכילה בסוכה. התגברו, אפא, והמשיכו לצום עד מחר בלילה כדי שנוכל לקיים בלילה זה, לילו הראשון של חג הסוכות, מצוות אכילת כזית פת בסוכה".
היינו אז רעבים כל כך, עד שגם אם היינו יכולים לאכול עפר ואבנים היינו אוכלים, אולם דבריו של אבא היו קודש קודשים בעבורנו ולא הרהרנו אחר דבריו. איני יודע כיצד היה לנו הכח להתגבר על בולמוס האכילה ועל החולשה הגדולה, עד היום אני תוהה על כך. אולם בסיעתא דשמייא הצלחנו להתגבר ולא לאכול את הפת והקב"ה זימן לנו מזון ממקור אחר.
הגיע הלילה הראשון של חג הסוכות. העוצר הצבאי בלילה עמד בתוקפו. אסור היה לצאת לרחוב ואפילו לא לחצר. שהינו עדיין בתוך המטבח הצר של שכנתנו היקרה. לאחר שהתפללנו שאל אבא את שכנתנו, שבטוב ליבה אפשרה לנו לשהות מספר ימים בביתה, שמא ידוע לה על סוכה מוסתרת בחצר.
השכנה נבהלה ושאלה את אבא: "כיצד עולה על דעתך לצאת בלילה לחצר, זהו זמן של עוצר, זו הרי סכנת נפשות, ולגרמנים יהיה עונג גדול לרצוח יהודי בעיצומו של החג". אולם אבא לא שעה לדבריה והתחנן לפניה שתאמר לו את מיקומה של הסוכה. הוא אמר לה כי הוא מוכן לסכן את חייו כדי לקיים מצווה זו של אכילת כזית פת בלילה הראשון של סוכות.
לאחר הנס הגדול שארע לנו כאשר זכינו להנצל ממוות לחיים, שינה אבא את כל יחסו לחיים. אבא הגיע למסקנה כי אנו חיים כל רגע בניסים שהם מעל לדרך הטבע, ועובדה זו דורשת מעמנו מסירות נפש לקיום כל מצוה. "אין לערוך יותר חשבונות של סכנה בקיום מצוות בגטו", כך אמר אבא, "יש למסור את הנפש ורק כך נוכל אולי לזכות לרחמי שמים".
השכנה ראתה את רצונו העז של אבא לאכול בסוכה וכבדה אותו. היא אמרה לאבא כי היא רואה בבקשה זו איבוד עצמו לדעת, אולם בכל זאת היא תמלא את משאלתו ותראה לו את מקום הסוכה. השכנה חזרה ואמרה כי היא מסירה מעליה כל אחריות מכיון שהיא הזהירה והתרתה בנו קודם.
לאחר כל ההתראות והאזהרות שמענו מפיה את מיקומה של הסוכה: "יש להכנס לחצר", היא אמרה, "ולעבור שלושה בתים. אחרי הבתים בצד שמאל יש מחסן שהסירו ממנו את גג הרעפים ובמקומו הניחו סכך". השכנה הוסיפה ואמרה שהיא מפחדת לצאת מן הבית כדי להראות לנו את מקום הסוכה, ועל כן היא מסתפקת רק בהסבר. כמו כן, היא הודיעה לנו שאין במקום כסאות ונאלץ לאכול בעמידה או לשבת על האדמה.
אנו, הילדים, נשאנו כלי מלא מים, נטלה לנטילת ידים, מגבת ואת שתי ככרות הלחם שהשיג אחי רפאל, וכך יצאנו בחושך מהבית. בחוץ שררה דממה. נפש חיה לא נראתה. כל עץ או עמוד נדמו לנו כחייל גרמני, וקול נענוע העלים ושל הענפים על ידי הרוח נשמעו לנו כצעידתם של חיילים גרמניים. לבבותינו הלמו בחזקה מפחד מוות. הלכנו בזה אחר זה, בשורה עורפית, במרחק מספר מטרים זה מזה, כדי שאם הגרמנים יתפסו חס ושלום אחד מאתנו – יוכלו האחרים להימלט. הקפדנו ללכת סמוך לקירות של הבתים בתקוה שהם יסתירו אותנו מעט, עד שלבסוף מצאנו את מקום הסוכה.
חשכה עבותה שררה במקום. נר לא דלק ואף כסאות לא היו. התעוררה לנו שאלה הלכתית כיצד לאכול את כזית הלחם – האם בעמידה או שמא בישיבה על הארץ, שיש בה מדרכי אבילות ואין זה כבוד יום טוב. אבא הציע שנשען איש על גב אחיו או נסמוך עצמנו לדופן בסוכה, וכך נאכל.
נטלנו ידינו מחוץ לסוכה במים שהבאנו עמנו, ואבא קידש על שתי ככרות הלחם שהביא רפאל. המתיקות שנמסכה בקידוש של אבא וברכת ה"שהחיינו" שברך, מהדהדות באוזני עד היום. ברכת ה"שהחיינו" היתה ברכת הודאה על נס תחיית המתים שנעשה עמנו. כזית הלחם שאכלנו נמס בפינו וערב לחיכנו כצפיחית בדבש. לאחר יומיים אכלנו לראשונה פרוסת לחם של מצות אכילה בסוכה. טעם זה נשאר עמדי לכל החיים – טעם של מסירות נפש לקיום מצוות.
עם סיום הסעודה הקצרה והדלה ברכנו ברכת המזון, יצאנו מהסוכה בשקט ובדממה וסגרנו את הדלת אחרינו. חזרנו הביתה בפחד, אך מלאי אושר בקיום מצוות ישיבה בסוכה במצב הקשה שבו היינו. השכנה היקרה שאל ביתה שבנו צפתה לנו עד שובינו, וכשהגענו בשלום – נדמינו בעיניה כאילו נעשה עמנו נס של תחיית המתים.
בגטו ובמחנות העבודה נוצר מצב חדש של קיום מצוות במסירות נפש. זה היה האופן של קיום המצוות במחנות – מסירות נפש היכן שרק אפשר. כיום, אם היו נגשים לשאול שאלת חכם האם מותר לסכן את החיים כדי לקיים מצוות סוכה בזמן שהוכרז על עוצר לילה וכל הנתפס עלול ח"ו לההרג ע"י הסדיסטיים צמאי הדם – ודאי היו פוסקים שהדבר אסור משום פקוח נפש. אולם כאשר חיינו היו תלויים לנו מנגד וכל רגע ורגע ראינו ניסים גלויים, היינו צריכים לקיים את המצוות שלא כדרך הטבע כדי לזכות לרחמי שמים.
מידי שנה, בלילו הראשון של חג הסוכות, מספר אני למשפחתי, לילדי ולנכדי על הנס הגדול שהתרחש עמנו, נס הצלתה של משפחתנו – משפחה אחת מתוך כשבעת אלפים וחמש מאות יהודי הגטו הקטן. כמו כן, באותה הזדמנות מתאר אני את מסירות נפשו של אבי בגטו קובנה לקיום מצות סוכה. זכרון הדברים אינו גורם צער בחג אלא להפך, אושר גדול בשמחת החג ובקיום המצוות שבהם שזכיתי על ידי אבי הגדול. יהי זכרו ברוך.
(גיליון 'יצחק ירנן')