מקומות שאינם קבועים לבית הכנסת, אבל משמשים הם בזמנים מסוימים לתפילה הציבור וכגון רחבה של עיר, פסק השו"ע (סי' קנד סעי' א) שאין בהם משום קדושת בית הכנסת.
ובביה"ל (ד"ה רחבה של עיר) כתב, שאף שהמקום מזומן לתפילה זו בזמנים מסוימים, מכל מקום כיון שהוא באקראי, אין בו קדושה.
אכן, המשנ"ב (סי' קנג ס"ק נב) פסק לענין מקום שאין רגילים להתפלל בו אלא בזמנים מיוחדים וכגון ברגלים וכדו', שיש במקום זה קדושה אף שהוא רק לזמנים מסוימים. ובטעם החילוק בין רחבה של עיר שאין בו קדושה, לבית מקום שקבוע להתפלל בו בזמנים מסוימים, כתב בשו"ת חות יאיר (סי' נט) שרחבה אף על פי שמתפללים בה, מכל מקום אין עושין כן כדי לקבע אותה כמקום קדושה, אלא אדרבה מתפללים בו בתעניות כדי להרגיש טעם גלות, או כדי לבזות את עצמינו בפרהסיא כמבואר בגמרא (תענית טז, א), מה שאין כן במקום שהוחזק לתפילה, אפילו אם לא הוחזק כן אלא לזמנים מסוימים, מ"מ חשוב הוא כמקום קבוע לאותם זמנים, והרי הוא קדוש.
ובשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"א סי' סג) ביאר החילוק באופן אחר, שברחבה אף בזמן שמתפללים בה עדיין מיועדת היא אף לשימושים אחרים, מה שאין כן במקום שהוזמן לתפילה לזמנים מסוימים, שלאותם הזמנים אין הוא מיועד לשום דבר אחר מלבד לתפילה. וראה גם בביה"ל (ס"ב ד"ה השוכרים) שהחמיר למעשה בשכירות מקום לתפילה כשאין להם במשך אותו זמן קביעות במקום אחר, ונעשית באופן גלוי ברשות המלכות.
ולענין אהל העשוי על קברו של צדיק, כתב בשו"ת מהר"ש ענגיל (שם) שאף על פי ששופכים במקום זה שיח ותחנונים בקביעות, מ"מ אין עליו קדושת בית כנסת כלל, לפי שעיקרו עשוי לכבודו של הצדיק, ולא להתפלל בו בציבור.