הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר י"ט, ב)
מדי בוקר, עם ציוץ הציפורים וקרני השמש הראשונות, אנו משכימים קום, ואחרי נטילת ידיים כהלכתה פותחים את הסידור הקטן ב'ברכות השחר', בהודאה לה' הטוב שזכינו לקום בבוקר והכל בסדר. ואז אנו מגיעים לבקשה הראשונה, משאלת הלב הראשונה במעלה, אותה מעלה יהודי על שפתיו מדי בוקר:
"והערב נא, ה' אלוקינו, את דברי תורתך…" – וכל לב יהודי משתפך ברגש, לפעמים מנגב דמעה, מתוך שאיפה כמוסה ורצון בוער להתעלות בתורה, להתחבר לתורה, להיות קשור לתורה. להבין את האמור בה, ליהנות מכל רגע של לימוד, לחוש את הסיפוק הרוחני העצום והאנרגיות הנפלאות הנטענות בנפשנו עם לימוד התורה. לסיום אנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים ונותן לנו את תורתו" – גאים ושמחים, מאושרים ומוקירים את הזכות העצומה…
כי שאיפתו של כל יהודי היא להתחבר לתורה, להרגיש שהיא חלק ממנו, שהוא נמשך אליה והיא נחקקת בעצמותיו. שאיפתו של כל יהודי היא, שהתורה תאיר לו פנים, תעטוף אותו באהבה. כולנו שואפים וכוספים לזכות לחיבור לתורה, וכולם מחפשים את נוסחת הקסם, לזכות לקשר וחיבור עם התורה.
בפרשת שבוע זה, חושפים בפנינו חז"ל את הדרך להתחבר לתורה. את הפסוק בפרשתנו "זאת התורה – אדם כי ימות באוהל" – מבארים חז"ל כי "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". כלומר, שהדרך לזכות בתורה, היא להבין עד כמה התורה היא חיינו, ראשונה במעלה וקריטית לקיומנו, ולכן כדאי להתמסר ולהקריב למענה.
ככל שנבין ונחוש כי התורה היא המעניקה לנו חיים, היא החמצן הרוחני שלנו, והיא המשפיעה החיובית הגדולה ביותר על חיינו – כך נזכה לעלות ולהתעלות בתורה, להתחבר ולהתקשר עימה. כי אנו מבינים שהתורה נותנת לנו את הטעם בחיים, את איכות החיים, את היתרון האיכותי הגדול ביותר שלנו, והתורה משיבה לנו באותה מטבע, מתחברת אלינו ומעניקה לנו את כל טובה הרוחני והשפעותיה העצומות.
נתאר לעצמנו יהודי יקר, שהבוס שלו מלחיצו בעבודה, ודורש ממנו הספקים גבוהים במיוחד. לא זו אף זו – השדכן של בנו לוחץ לתשובה, והמתווך של הדירה אומר שיש לו קונה וחבל להחמיץ… נתאר לעצמנו את אותו יהודי מקבל החלטה 'אמיצה': השבוע הזה אני לא נושם, לא כי אני לא רוצה, פשוט אני לא יכול – אין לי זמן! השבוע הזה אינני אוכל – אין לי את הפנאי לכך!
כל בר דעת יגחך מיד. אי אפשר לעצור את הנשימה, בכל תנאי לחץ בעולם. לא שייך שלא לאכול, גם אם השעה דחוקה. יש לאדם צרכים בסיסיים קריטיים בהחלט, שעליהם אי אפשר לוותר, פשוט לא שייך אחרת, ויהי מה!
התורה מחיה אותנו, כי הם חיינו. שעות הלימוד שלנו הן שעות ההנשמה היומית, אלו השעות שנותנות לנו טעם בחיים, זה הזמן שנותן לנו כוחות, שמעניק לנו את היתרון האיכותי, שהופך אותנו לאנשים טובים יותר. כשאנו לומדים אנו מתחברים לקשר הרוחני השמימי שלנו, ומשם אנו מקבלים כוחות, ולכן שעות ההנשמה הרוחנית מדי יום – הן הבסיס לקיומנו, הן הראשונות במעלה, אינן ברות ויתור או ביטול באף מחיר בעולם!
למען ההצלחה והחיבור שלנו עם התורה, הבה נפנים את המסר הזה. הבה נאמץ את סדרי הלימוד שלנו בכל ליבנו, נחזיק את שעת השיעור היומי בכל מחיר, לא נוותר עליהם באף מצב, לא נתפשר עליהם גם בימים הלחוצים ביותר, מתוך הבנה שההתמסרות שלנו לתורה מעניקה לנו את החיבור והקשר לתורה, ומעניקה לנו את הגנתה ושמירתה השמימית, בד בבד עם ברכתה העצומה בחיי המעשה שלנו.
כך נזכה לעלות ולהתעלות בתורה, ולהודות מדי ערב בשמחה ובהתרגשות: "מודה אני לפניך… ששמת חלקי מיושבי בית המדרש!"
תחנת כח באמצע היום
הסיפור הבא, מצמרר כל לב, מטלטל כל נפש. הוא מסופר מפי גיבוריו החיים עימנו ומעידים עליו בפה מלא ובלב רוטט מהתרגשות:
ר' יוסי א., הוא סוכן נסיעות מוכר באנטוורפן, בלגיה. משרדו שוכן בלב הרובע העסקי, ומשם הוא נותן שירות למאות לקוחות, אותם צבר בעמל כפיים של שירות ושירות, ועוד הפעם שירות. חוג לקוחותיו הלך והתרחב, וכלל כבר כמה עשרות אנשי עסקים המרבים לטוס ליעדים בעולם, שהיוו את עיקר מקור פרנסתו. הפרנסה היתה מצויה ברווח, אך הסיפוק, כוחות הנפש, היכולות האישיות – הלכו ונחלשו…
יוסי חש בחסר הזה, ולקח לו את הזמן לעמוד על טיבו. כשהתייסד שיעור הדף היומי סמוך למשרדו – הרגיש כי זהו הרגע, זה המקום, כאן מצויה תחנת הכח. על אתר החליט להצטרף לשיעור היומי, והיה לאחד ממשתתפיו הקבועים הבולטים ביותר, שבאו מדי יום כדי להתחבר, להרגיש את הקשר, לקבל את הכוחות מדף גמרא…
כך, מדי יום, בשעה 1:55 בצהריים, היה יוסי מניח שלט קטן על שולחנו, עליו נכתב באותיות מוזהבות: "בין 2:00 ל-3:00 המשרד סגור". כשמגיד השיעור פצח בשיעור היומי המרתק, חש יוסי אושר ממלא את לבו, התורה כובשת את נפשו, מעניקה לו כוחות ועוצמות להמשך היום…
במשך 5 שנים נמשך נוהג זה, שכלל את סגירת המשרד לשעה בצהרי היום לצורך השיעור היומי, וגם כיבוי הטלפון הסלולרי למשך שעת השיעור. הלקוחות למדו את שעות השירות המעודכנות, ואף העריכו את מסירותו להתנתק לשעה מהעסקים הבוערים, ולהימלט לחיקו החמים של דף הגמרא…
עד ליום אחד, היה זה יום שני, ט' באלול תשנ"ח. בשעה אחת וחצי בערך צלצל הטלפון, ועל הקו היה לקוח ותיק שכבר הפך לידיד אישי, איש עסקים מצליח המזמין טיסה כמעט מדי שבוע. "אני צריך למחר, מאנטוורפן לניו יורק", אמר הלקוח בקצרה, "וגם חשוב לי לחזור ביום חמישי, כדי להיות כאן בשבת. תבדוק ותחזור אליי".
יוסי החל מיד במלאכה, בדק בנתונים שלפניו, והחל לחפש. המסך המרצד גילה שאין מקומות בחברות הטסות בטיסה ישירה מאנטוורפן לניו יורק, אך חיפוש מדוקדק גילה מקום פנוי בטיסת 'סוויסאייר' מז'נבה לניו יורק, היוצאת באותו יום שני בשעת לילה מאוחרת…
גם בחזור, יש מקומות לרוב בטיסת 'סוויסאייר' 111, הממריאה ביום חמישי בשעה 8:00 בערב, מניו יורק לז'נבה. 'נפלא, יש מקומות, צריך רק לוודא שהלקוח מוכן לטוס דרך ז'נבה', הרהר יוסי כשחייג למשרדו של איש העסקים. המזכירה הסבירה כי הבוס יצא לפגישה, והיא איננה רשאית לאשר טיסה כזו בלעדיו. 'כשיחזור – אגיד לו לחזור אליך', הבטיחה.
יוסי הביט בשעון הצצה חטופה, ונבהל לרגע. השעה הייתה 1:53, בעוד שבע דקות מתחיל השיעור, והוא כמעט שכח. נו, מה עושים עכשיו? – הלקוח אינו במשרד, אי אפשר להשיג אותו כדי לתפוס את המקומות בטיסה. אם ימתין עד אחרי השיעור – אולי ייתפסו המקומות הריקים, והלקוח יישאר מאוכזב? ואולי יחזור אליו כבר בעוד כמה דקות?
רגע אחד של התלבטות, ואחריה החליט בגבורה: 'בעוד שש דקות השעה שתיים, אז יתחיל השיעור ואני אהיה שם. זו השעה היומית שלי, זה החמצן שלי, זה נותן לי את הכח, אני לא יכול לוותר על זה!'. הוא מחליט להותיר את הדאגות מאחוריו, להניח את השלט המוזהב על השולחן, ולכבות את הטלפון הסלולרי. 'עכשיו מתחיל השיעור!' – הוא מזכיר לעצמו באושר, ומקווה שהלקוח הוותיק והאיכותי, יתאזר בסבלנות…
השיעור האיר, הדברים היו מתוקים מדבש, דף הגמרא היה מובן ובהיר. 'זה באמת חמצן לנשמה!' – הרהר יוסי באושר, בשעה שהדליק את מכשיר הסלולרי. 'שבע הודעות בתא הקולי', ריצדו לפניו האותיות במסך הקטן, 'שבע עשרה שיחות שלא נענו…'
הוא מביט במסך בחוסר אמון, מעולם לא היה לו דבר כזה… בעיניים מתוחות מדאגה הוא מביט מי המתקשרים, ומגלה כי כל השיחות הן מהקליינט הוותיק הממתין למענה בנושא הטיסה לניו יורק… הלה כנראה לחוץ מאוד, וכך נשמע גם מהודעותיו המוקלטות בנוסח: "תסגור לי את הטיסה הלילה, זה דחוף לי!'" או: "מה יהיה עם השירות שלך? למה אתה לא עונה? אני חייב את הטיסה הערב!".
יוסי ממהר למשרד, מזנק ממש. מדליק את המחשב, ברוך השם – המקום בטיסה לניו יורק הלילה עדיין פנוי… צריך רק לוודא מה קורה עם הטיסה חזור… – אך הנה אוי ואבוי: כל המקומות נתפסו, 215 המקומות מלאים!
הוא מתקשר ללקוח, איש העסקים, ומתחיל במסכת התנצלויות… הלה חסר סבלנות, קוטע אותו בשאלה: "אבל סגרת לי? אני אהיה בניו יורק מחר ועד שבת חוזר לכאן?".
יוסי מגמגם, מתנצל שוב, ומנסה להסביר: "להיום – אני יכול לסגור לך, יש מקום. אבל חזור אין מקום, המקומות נתפסו בינתיים… או שתחזור אחרי שבת, או שננסה דרך מקום אחר להחזיר אותך…".
הלקוח מתעצבן: "אז אל תזמין לי, לא צריך טובות, ולא צריך כזה שירות. הרי היה מקום בחזור, ובגלל שלא ענית שעה – אז אין לי איך לחזור לשבת, ולכן אני לא נוסע הערב. שתדע שזה לא בסדר לעשות דבר כזה ללקוח, אבל שתדע את זה עבור הלקוחות הבאים, כי אני – סיימתי איתך!", הוא אומר בכעס, וטורק את השפופרת…
יוסי מתאכזב, ומבליע אנחה כבידה. 'חבל, הוא היה לקוח טוב', הוא אומר לעצמו, 'חבל שכל כך כעס… אבל מה יכולתי לעשות? הרי הוא יודע שיש לי את השעה היומית… מה אעשה שבינתיים נתפסו המקומות?'.
'הצלת את חיי!'
ואכן, הקליינט לא טס באותו שבוע מחוסר מקום, שמו לא הופיע במחשבי 'סוויסאייר'. יוסי נרגע מהשיחה הקשה, מבין כי פרנסה מידו של הבורא, אשר נתן לנו את תורתו, ואין הפסדים מהתחברות לתורה. 'כן, לפעמים זה דורש התמסרות', הוא חוזר ומזכיר לעצמו, 'לפעמים השיעור היומי דורש הקרבה. אבל זה כדאי, כל כך כדאי!'.
ביום חמישי שאחריו, בשעה 20:00 בערב, היה מטוס 'מקדונל-דאגלס 11', של חברת 'סוויסאייר', מוכן לטיסה 111 משדה התעופה 'קנדי' בניו יורק לז'נבה שבשווייץ. עוד כמה דקות חולפות עד שכל 215 הנוסעים התיישבו במקומותיהם, וכצפוי – לא היה בטיסה אף מקום פנוי, ולכן מיודענו איש העסקים לא היה על המטוס. בשעה 20:18 לפי שעון מקומי, קיבל הטייס אישור להמראה, וציפור המתכת הענקית החלה לנוע על המסלול והמריאה לשחקים…
בשעה 21:14, פחות משעה אחרי ההמראה, שידרו הטייסים אות מצוקה. הם החלו לקבל הוראות מבקרת הטיסה, אך מהר מאוד נותק עימם הקשר, ודאגה רבה הזדחלה בלבבות. כעבור כרבע שעה, בשעה 21:31 התרסק המטוס לים, במרחק כשמונה קילומטרים ממזרח קנדה, לעיני עדי ראיה המומים ומזועזעים מאסון התעופה הנורא…
פחות מרבע שעה אחר כך, קיבלו כל סוכני הנסיעות בעולם הודעה קצרה ודרמטית: 'טיסת 'סוויסאייר' 111 מניו יורק לז'נבה, התרסקה. כל 215 הנוסעים ו-14 אנשי הצוות נהרגו!'.
יוסי פותח את המחשב, ומגלה את ההודעה. משהו צלצל לו, הוא מכיר מישהו שהיה על הטיסה הזו, טיסה 111 של 'סוויסאייר', ביום חמישי… הוא התעסק עם הטיסה הזו, לא? – – – לבו החסיר פעימה. יש לו לקוח על הטיסה שהתרסקה? לבו צנח לרגע, עד שנזכר… לא, הלקוח לא בטיסה! הלקוח הפסיד את הטיסה, כי יוסי היה בשיעור כשנתפסו המקומות האחרונים!
הוא ממהר להעביר את ההודעה הדרמטית ללקוח, ומוסיף עוד שלוש מילים: "כי הם חיינו…".
עשר דקות חולפות, עד שהלקוח, איש העסקים המעונב, התייצב במשרדו וחיבק אותו בחום. "תודה על שאתה כל כך מקפיד על השיעור היומי", הוא אומר כשדמעות בעיניו, "השיעור שלך – הציל את החיים שלי!".
עוד לפני שבת, הגיעה עוגת קרם גדולה ומשובחת לביתו של יוסי, ועליה כיתוב: 'תודה על החיים!' מתחתיה, אחרי ברכה מרגשת, נכתב באותיות קטנות: 'תגיד לי איפה השיעור, אני רוצה להצטרף'…
לפעמים, קשה לראות בעיניים, לפעמים – זה כל כך בולט. ככל שנבין שהחיים האמיתיים שלנו אינם העסקים והחברים, אלא החיבור האמיץ והקשר החזק עם התורה המעניקה לנו כוחות – כך נזכה לחוש את הגנת התורה, להרגיש את שמירתה העילאית, וגם להתחבר אליה באהבה.
הסיפור המסעיר, פורסם מפי בעל המעשה בספר 'אור דניאל' פרשת כי תבוא, והוא חושף בפנינו עד כמה 'תורה מגנא ומצלא', עד כמה הקשר, החיבור והנכונות להתמסר לתורה – שומרים ומגינים עלינו. הרי יתכן כי יוסי היה יכול להרשות לעצמו לוותר על יום אחד בשיעור, הרי יש לו לקוח חשוב, והטיסה עבורו דחופה, והוא צפה מראש באופן נכון כל כך שהלקוח יתעצבן, ומי יודע אם יהיו מקומות וכו' וכו'…
אבל הוא בחר להתמסר לחיים האמיתיים, לשעת הלימוד היומית. להקריב הכל – פרנסה, קשרי לקוחות, רצונות, דאגה דחופה – כי את השיעור היומי לא מפספסים, ובמהלכו מתחברים לחמצן האמיתי, לחיים החשובים עצמם. כך זכה וזיכה את חברו בחיים!
לפעמים יש עומס בעבודה, והבוס מתעצבן, ופלוני מחכה שאחזור אליו בטלפון, ויש לי ביקור חשוב במקום אלמוני, ועליי לבדוק עניין כזה או אחר… אבל רגע, עכשיו השיעור היומי, עכשיו אני לומד! ואם זכיתי ללמוד סדרים מלאים – על אחת כמה וכמה, הן אני זוכה להיות מחובר בשעות הללו, בשעות הללו אני מחובר לחיים, כפשוטם!
"כי הם חיינו ואורך ימינו" – התורה היא טעם החיים, היא נותנת את החיים. מתוך לב מתרונן על חלקנו בתורה נתפלל "ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים" – לדורי דורות, אנו וזרענו, נהיה מחוברים לתורה, נאהב את התורה, נתמסר לתורה!
כל אחד יכול!
סיפר הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, ודבריו הובאו בספר 'עלינו לשבח': מעשה בבחור צעיר, בנו של איש עסקים מצליח, שבברכת הוריו גלה למקום תורה, והלך ללמוד בישיבה מרוחקת. ברגע הראשון בישיבה, הופתע מקול התורה הבוער ברמה, מהתמדת הבחורים והאוירה הלימודית השוררת בישיבה. בתוך ימים ספורים מצא את מקומו בבית המדרש, שעות ארוכות ישב וניסה ללמוד, אך הריכוז ממנו והלאה, הוא חש כי אינו מתחבר ואינו מצליח…
עוד כמה שבועות ניסה הבחור את מזלו בלימוד, אך ראה כי ההצלחה לא מאירה לו פנים. בית המדרש בוער באש התורה, קול התורה מהדהד, בחורים צעירים כמבוגרים שקועים בעומקה של סוגיה, ורק הוא נראה כאן כלא קשור, לא מחובר… בצער רב, גמלה בלבו ההחלטה: 'חוזרים הביתה!' קם וירד לחדרו, אסף את מיטלטליו וספריו לתוככי המזוודה, ויצא אל תחנת הרכבת. בדרכו החוצה הבליע עוד מבט חטוף ומתגעגע אל היכל הישיבה ההומה, והמשיך בדרכו אל הרכבת…
כשהגיע לרציף, גילה כי עליו להמתין עוד כמה שעות לרכבת המגיעה לעירו. כדי להפיג את השעמום, החליט לפתוח את אחד הספרים הנמצאים באמתחתו, והחל לעיין בו על הספסל ברציף הרכבת…
בדף שנפתח, צד את עיניו מאמר חז"ל, שהותיר אותו פעור פה. 'טוב אחד בצער' – אומרים חז"ל, 'ממאה שלא בצער'. עדיף וחביב הלימוד מתוך צער שעה אחת, ממאה שעות לימוד בלא צער. רצוי ואהוב יותר דף גמרא אחד שנלמד תוך מאמץ, מסירות והקרבה, ממאה דפי גמרא הנלמדים בקלות, בנחת, במתיקות זורמת וקלילה…
מאמר חז"ל זה, הקדים עוד כמה מאמרי חיזוק, מהם עולה התובנה כי הלימוד מתוך מאמץ, דווקא כשלא חשים בסיפוק הרצוי, דווקא כשאין את תחושת החיבור החזקה, דווקא לימוד כזה הוא הגורם ליצירת קשר הדוק יותר עם נותן התורה. דווקא הלימוד הזה יוצר את החיבור הטוב והקרוב ביותר לבורא עולם.
הוא מרגיש שהדברים מכוונים אליו. 'מסתבר שטעיתי!' – צבט את עצמו לוודא שאינו חולם, 'דווקא כי קשה לי, כי אני לא מתחבר, כי דף הגמרא לא מובן לי מיד – דווקא לכן אני מתחבר יותר! המסירות שלי, המאמץ שלי – הם עושים את ההבדל, מרוממים אותי שבעתיים!'. המחשבה הזו החדירה בו רוח חיים חדשה, והוא החליט לנסות שנית. שב ולקח את המזוודה הגדולה, וחזר להיכל הישיבה. הוא נותר שם – שובת חי ונושם את בית השם כל ימיו, והעיד עליו הרב שולזינגר כי הפך לתלמיד חכם מופלג ומפורסם…
החיבור האיתן והקשר האמיץ לתורה, אינם תלוייים ברמת הסיפוק הרגעי, או בקשר שמרגישים בעת הלימוד. ההיפך הוא הנכון – ככל שהלימוד נראה רחוק יותר, פחות מחוברים אליו, מרגישים שהדברים אינם מאירים, אינם מובנים, אינם תופסים את הלב – אם נלחמים כדי ללמוד למרות כל זאת, אם לא נרתעים, אם מתאמצים ומתמסרים ללמוד למרות כל התנאים הקשים, כך זוכים בקשר עם התורה, בחיבור עם נותן התורה!
מי שמוכן להתאמץ ללמוד גם כשלא הולך בקלות, מי שמתמסר גם כשהגמרא לא מובנת ברגע, מי שמקריב את שעותיו ללימוד למרות הקושי – הוא מצליח, הוא מתחבר, הוא מגיע ליעד הנכסף!
תורה שלמדתי באף – מתוך צער, היא שעומדת, שזכותה קיימת, שמתיקותה נשארת…
(מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע' הרב קובלסקי)