כידוע, בימי המצור של שנת תש"ח בירושלים, חילקו לאוכלוסיה מים במשורה מן הבורות שבחצרות הבתים, תמורת תשלום. גם בחצר ישיבת 'שפת אמת' נמצא בור מי גשמים ומתוכו שאבו את המים עבור התלמידים שהתאכסנו בפנימיה.
והנה יום אחד הגיע אל המקום איש ירושלמי מכובד, שהיה מוכר לכולם כנגיד, וביקש לשאוב מים מן הבור חינם עבור בני משפחתו. העיר לו בחור אחד מהפליטים, כי המים נועדו עבור בחורי הישיבה בלבד, והכמות בצמצום. אולם האיש לא שעה לדבריו והמשיך לשאוב. כאשר ניסה הבחור לעכב בעדו, זינק לעברו האיש המכובד ו…נשכו באצבעו.
הלך מישהו וסיפר את המאורע באזני ה'בית ישראל'. הוא נזדעזע. לצדו שהה באותו רגע אחד מאנשיו, והוא שאלו: "האם שמעת מה שסיפרו כאן?"
"שמעתי" ענה הלה.
מיד אמר לו הרבי: "אתה שמעת שמיעה אחת, ואני שתיים… הלא אין אדם נתפס על צערו. אם יהודי חשוב כמותו מכתת רגליו לכאן כדי לחסוך כמה פרוטות, משמע שאין לו מאומה והגיע עד פת לחם…"
לאחר מכן הזדרז ושלח בידו סל מלא מצרכי מזון להביא אל בית האיש בדחיפות, בהוסיפו: "אם יאות לקבל ממך את המשלוח, מוטב, ותביא עמך בחזרה את הסל… אך גם במידה ויסרב לקחת, תשאיר את הסל עם המצרכים אצל הדלת, ותשוב".
*
הרה"צ ר' יענקלי מפשעווארסק זצ"ל היה מוסר שיעור בביהמ"ד במשניות, וכמובן הדבר התנהל בנוסח שלו – חלק פטפטו וכו', וזה לא היה בצורה מכובדת.
פעם החליט אחד האנשים לעשות סדר. הוא דפק על הבימה והכריז שמי שרוצה לדבר – שייצא החוצה. הרבי שתק ולא הגיב מאומה.
אחר תפילת ערבית ניגשו אליו האנשים להיפרד. כשניגש אותו יהודי אל הרבי, שאלו: "איך היו העסקים היום?" – – "ברוך ה'", השיב.
"ואיך מצב הפרנסה בכללות?" – "ב"ה טוב".
"האם יש לך נחת מילדיך?" – "ב"ה, הודו לה'".
"ואיך נשמע בבית?" – "הכל בסדר ב"ה".
אמר לו הרבי ר' יענקלי: "דע לך, ישנם כאלו שאין להם פרנסה, וישנם שסובלים מצער גידול בנים, לא זכו לנחת מילדיהם, ויש שאין לה מנוחה בביתם. הם באים לכאן בערב ושופכים את מועקותיהם בפני אחרים, ויש לתת להם לפרוק את אשר על לבם"… (מפי ידידי הרה"ג ר' אייזיק הורביץ ששמע מחותנו הרה"ח ר' יוסל לובינסקי ז"ל).
*
הרה"ח ר' מנדל יוסקוביץ ז"ל, ביומו האחרון התפלל בבית החסידים עם בנו ר' מיכאל שיחי'. כשהתחיל להכין עצמו לתפילה ולהניח תפילין, ניגש אליו אדם מיוסר והחל להטרידו בדברים.
ביקשו הבן ר' מיכאל: "אנא, תן לאבי להתפלל ואל תפריע לו כעת".
נענה אביו ואמר לו: "אויב איך וועל נישט דאווענען, דער אייבעשטער וועט נישט באנקרויטען (אם אני לא אתפלל, הקב"ה לא יפשוט את הרגל…), וכאשר יש ליהודי משהו על הלב, יש לשמוע אותו".
זו הסתכלות של יהודי מהדור הקודם. לתת את הלב והאוזן לשבורי לב.
(מתוך מאמרו של הרה"ג רבי אברהם מרדכי יוסף מרקסון שליט"א בגיליון 'אספקלריא')
באחת הישיבות שלמדתי
היו בחורים שבלילה התגנבו למטבח ובישלו להם ארוחה, כמובן המשגיח תקף את זה חזק [מהראוי לציין שלאחר שעזבתי את הישיבה הבחורים ארגנו מרד נגד המשגיח הנ"ל ובסופו של דבר המשגיח סולק מהישיבה], כמובן סיפרתי את זה לאבי [כבדרך אגב נדנדתי לו תמיד שאני רוצה לעזוב את הישיבה בגלל כל מיני דברים וזה היה כמובן אחד הטיעונים שיש בחורים מהסוג הזה], הוא לא הזדעזע כלל, אלא להיפך הוא כעס על הנהלת הישיבה [הם היו "צדיקימלאך" שלא לקחו כסף מהמדינה, מחמירים על חשבון הבחורים] ואמר לי אם בחורים עשו את זה סימן שהם רעבים, אין לישיבה שום רשות להחמיר ולא לקחת כסף מהמדינה על חשבון הבחורים