השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
יהודי שלווה מחברו לחם לפני פסח מה החידוש בכך שצריך להחזיר לו לחם לאחר הפסח? • האם מותר ליהודי לקבל מגוי לאחר הפסח החזר הלוואה שהוא חמץ? • ומה העצה ליהודי המקבל מגוי כמות של לחם בכל שבוע וכעת רוצה לקבל ממנו גם לאחר הפסח? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן ת"נ סעיף א' – סעיף ג' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
יהודי שלווה ככר חמץ מחברו לפני פסח, צריך לפרוע לו ככר אחר תמורתו לאחר הפסח, ואם לא פרע לו, יש בזה משום גזל, והחידוש בזה מבאר המ"ב, שאע"פ שלווה את ככר החמץ סמוך לפסח, ובכל מקרה אם לא היה לווה את הככר, המלווה היה צריך לבער אותו מן העולם, ונמצא שהוא לא חיסר למלווה כלום, קמ"ל כיוון שהככר הוא של היתר, צריך להחזיר לו תמורתו לאחר הפסח, ואם לא החזיר, עובר משום גזל.
עוד אומר המ"ב, אם הלווה השהה את החמץ שהוא לווה במשך ימות הפסח, החמץ נאסר בהנאה, ומותר למלווה לקבל את דמי החמץ או תמורת החמץ, ואין זה נחשב חמץ, שהרי כיוון שלווה את הככר, הוא התחייב בשעת ההלוואה לפרוע למלווה את הככר או חליפיו, וממילא זה לא נחשב חליפי חמץ.
עוד אומר המ"ב, יהודי המלווה שהלווה לגוי חמץ, והגוי שילם ליהודי המלווה לאחר הפסח, מכיוון שהגוי לא מחזיר את החמץ עצמו שלווה מהיהודי אלא מחזיר לו תמורת אותו חמץ, הדין הוא שזה מותר, ומוכח מדבריו, שאם מחזיר את אותו חמץ, אסור, והפר"ח חולק על זה וסובר, שגם כאשר הגוי מחזיר ליהודי את אותו חמץ, מותר ליהודי לקבל אותו, וזה לא נחשב חמץ שעבר עליו הפסח, כיוון שהחמץ היה של הלווה ובאחריותו, ולהלכה, יש להחמיר, שיהודי שהלווה חמץ לגוי לפני פסח, והגוי רוצה להחזיר לו את אותו חמץ עצמו לאחר הפסח, שלא יקבל את החמץ, כיוון שזה נראה כחמץ שעבר עליו הפסח.
מה שכתב השו"ע שאם אדם לא פורע את הככר שלווה יש בו משום גזל, אומר המ"ב, שאין בזה משום ריבית, שהרי אסור ללוות סאה בסאה שמא זה יתייקר, אבל בככרות זה דבר מועט ואין בזה איסור.
גוי שחייב לתת ליהודי בכל שבוע סכום ככרות חמץ, כשמגיע פסח, פשוט וברור שאסור ליהודי לקבל את הככרות מהגוי, ואפילו לאחר הפסח אסור ליהודי לקבל ככרות תמורת השבוע של פסח, ומבאר המ"ב, מכיוון שהגוי ייחד את החמץ הזה שאותו הוא יתן ליהודי לאחר הפסח, היהודי זכה באותו חמץ, והחמץ הזה מוגדר כחמץ של ישראל, והוא נאסר לאחר הפסח מדין חמץ שעבר עליו הפסח, אבל יש עצה לזה, והיא, שיאמר היהודי לגוי לפני פסח, שבשבוע של פסח יתן לו דברים של היתר, כגון קמח או מעות, וכיוון שעשה תנאי, אפילו שהגוי יתן לו חמץ תמורת הפסח, אין בזה איסור, כיוון שהחיוב של הגוי ליהודי זה לא חמץ אלא דברי היתר, ורק אח"כ הגוי החליף את החיוב שלו בחמץ, ובזה אין איסור, שהרי היהודי לא זכה בזה, וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד, אפילו אם היהודי לא עשה תנאי כזה, החמץ מותר, ואפילו שהגוי ייחד את החמץ ליהודי, החמץ מותר, כיוון שהיהודי לא זכה באותם ככרות.
גוי ויהודי שהם שותפים בתנור שאופים בו חמץ, כשמגיע פסח, אומר היהודי לגוי לפני הפסח, את הרווחים של פסח אתה לוקח, והרווחים של אחרי הפסח הם בשבילי, ומביא המ"ב בשם האחרונים, שהיהודי לא יאמר לגוי, תמורת הככרות שאתה אוכל בפסח אני לוקח תמורתם ככרות אחרים של היתר, שאם יאמר לו כך, נמצא א"כ שניחא ליה ליהודי בככרות שהגוי אוכל בפסח, ואז התנור זוכה עבורו, ואם התנור זכה עבורו, הוא נהנה מחמצו שבפסח, שהרי תחת החלק שיש לו באותם ככרות, הגוי נותן לו את חלק הככרות שיש לו בשבוע שאחרי זה, ואסור, אלא היהודי יאמר לגוי, קח את השבוע של פסח בכל מקרה, בין אם תאפה בו ובין אם לא תאפה בו, ואני אקח שבוע אחר בכל מקרה, דהיינו, מחלקים את הזמן ביניהם, הזמן של פסח הוא של הגוי, והזמן של אחרי פסח של היהודי, וכך היהודי לא נהנה ממה שהגוי אופה ככרות בתנור המשותף, או שהיהודי יאמר לגוי, אני אקח את דמי הככרות, אבל בזה מביא המ"ב נידון האם זה מותר או אסור, ומביא המ"ב שהסכימו האחרונים, שהיהודי ימכור לגוי את התנור לגמרי בימי הפסח, ואז אין בזה איסור שהרי זה של הגוי, והיהודי לא נהנה מזה כלל.