"ולעמוד לפני העדה לשרתם" (טז ט)
המעשה נשלח אלי על ידי הרב אפרים הולצברג, מבאי ביתו הקרובים של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
המעשה דלהלן ארע בסעודה שלישית בבית מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ונכחו בה לבד מהגרי"ש – גם בנו הגאון רבי בנימין אלישיב, כמה נכדים ונינים, והרב הולצברג, את הסעודה השלישית היה מרן מקיים לאחר השיעור הקבוע שלו בקרוואן.
והנה באותה שבת, לאחר שהרב אלישיב חזר מהשיעור לביתו, נשמעו דפיקות חזקות בדלת הקומה השניה של הבית (התברר ששכחו לנעול את הדלת בחצר, והאיש הדופק נכנס אל תוך הבית, והגיע עד הקומה שבה שכן מרן זצ"ל).
אחד הנכדים יצא לבדוק מי הוא האיש, חזר והודיע שעומד שם רב אמריקאי המעוניין לשאול את מרן כמה שאלות. "הרב עייף מאוד, ואם נתיר לכל אחד להיכנס, יגיעו לכאן המוני יהודים", השיבו לו.
התשובה לא הניחה את דעתו של הדופק, והוא המשיך לדפוק על דלת הבית, באמרו שהוא מעוניין לשאול את מרן הגרי"ש בעיקר: "מה נוכל לעשות כדי לקרב את הגאולה". בעת הסעודה השלישית לא נתנה לו אפשרות להיכנס.
מה עשה הרב ההוא? המתין עד לתפילת ערבית המתקיימת בבית מרן, אז, כידוע, מתירים להיכנס אל הבית, כדי להשתתף בתפילה, הרב האמריקאי נכנס אף הוא להתפלל, אבל האריך מאוד בתפילת שמונה עשרה, וגם לאחר שכל הקהל כבר עזב, הוא עדיין התפלל.
מרן הרב אלישיב החל כבר לומר את המזמורים של מוצאי שבת קודש, והאורח עדיין שקוע בתפילה, כשסיים, הרים הרב אלישיב את עיניו מהסידור, והתפלא לראות בחדר דמות לא מוכרת.
בשלב זה הבינו המקורבים שלא יוכלו כבר למנוע אותו מלהציג את שאלותיו, והציגוהו בפני מרן. שקיבלו בסבר פנים יפות, וביקש לדעת מה ברצונו לשאול.
"היו לי הרבה שאלות, אבל אשאל רק אחת מהן". אמר האיש. "אנחנו רואים את כל הצרות הנוראות שיש בזמן האחרון, מחד, ומאידך גיסא – שומעים את ההצהרות המפחידות המגיעות מאיראן בעניין האטום: אבל למרות הכל, האווירה כיום היא שהאדם מרגיש שיש לו הכל, ובפרט באמריקה, כך שהרצון והשאיפה לגאולה השלמה שקננו פעם בלבו של כל יהודי, לא מפעמים כך כך כיום הזה, מה ניתן לעשות כדי לקרב את הגאולה?"
הרב הולצברג מספר שמרן זצ"ל שמע את השאלה בכובד ראש, והשיב: "יש לכוון היטב בשלושה-עשר העיקרים שאומרים אחרי תפילת שחרית!".
בברכה שלמה
בתקופת מלחמת העולם השניה, כאשר שרר עוני גדול בכל המדינות, היו ישיבות שלא היה להם לחם לאכול, ותלמידיהן הגיעו ממש עד שערי רעב, פשוטו כמשמעו.
בישיבת 'תורת אמת' בלונדון, בראשות הגר"י שניידר זצ"ל, למדו באותה תקופה תלמידים רבים, והמצב היה איום ונורא, אף מאפייה בלונדון לא היתה מוכנה לספק לחם לישיבה.
והנה, הגיעה שמועה אל ראש הישיבה, שהיה גאון וצדיק מופלא, שבקצה עיר הבירה האנגלית יש מאפיה שבעליה מוכנים לספק שקים של ככרות לחם לישיבה מדי יום ביומו, אבל יש בעיה אחת: למאפיה אין מוביל, הישיבה תצטרך לדאוג לרכב שיביא את השקים.
בחור אחד מן הישיבה התנדב לבצע את המלאכה הזו, וכיון שלא היה לו רכב, הלך מידי יום ביומו מרחק גדול מאוד עד לפאתי העיר לונדון והביא את הלחמים לכל בני הישיבה.
יום אחד קרא לו ראש הישיבה ואמר לו: "בזכות המצווה הגדולה הזו שהנך עושה, הנני מברכך שתזכה לעושר רב, עושר שיהיה לו קיום!".
שמו של הבחור היה : משה רייכמן.
היה עוד בחור בישיבת 'תורת אמת' בלונדון, שמידי בוקר בבקרו העיר את כל הבחורים לעבודת התפילה. הוא היה עובר במסירות רבה מחדר לחדר, ומעיר בנחת ובחיבה את מאות התלמידים.
בימי החורף הקפואים של לונדון, ובימי הקיץ החמים, תמיד- תמיד ראו אותו משכים בשעה מוקדמת למלאכת הקודש הזו.
יום אחד ניגש אליו ראש הישיבה וברכו ש"בזכות זה שהנך מעיר את הבחורים שלנו, תזכה להעיר ולהאיר את כל עם ישראל בתורתך!"
לבחור הזה קראו משה שטרנבוך, מי שאכן צמח ברבות הימים לאחד מגדולי דורנו, ברכותיו של הגר"י שניידר התקיימו בשני התלמידים במלואן.
יהודי אחד נכנס לבית הכנסת 'לדרמן' בשיכון חזון איש בבני ברק, וביקש לברר היכן מתגורר הגר״ח קנייבסקי שליט"א. המתפללים שהבחינו שהוא בא ממרחקים ויש לו משאלה חשובה מאד, ניסו לדובב אותו כדי לשמוע מה מציק לו.
"אני רוצה לבקש מהרב קנייבסקי קללה", השיב האיש.
סתם ולא פירש.
כיון שעל פניו נראה היה שמדבר ביהודי טוב ושומר מצוות, הביאוהו המפללים לביתו של הגר״ח, ומשהגיע תורו, חזר שוב על המשאלה המוזרה: "באתי לבקש מהרב קללה"…
"לפני מספר חודשים" סיפר האיש, "עליתי ארצה עם אחי, הרכוש המשפחתי היה גדול מאד, והגיע לחמישה מיליון דולרים.
"הכסף היה אצל אחי, וכיון שסמכתי עליו במלוא המובן, ובדמיונותי השחורים ביותר לא חלמתי שהוא ינסה לעשוק אותי, לא חתמתי איתו על שטר לראיה שהכסף אצלו.
"והנה, משהגענו ארצה, ובקשתי מאחי שייתן לי מחצית מהסכום הנ״ל, התעלם האח לגמרי מכל הענין, ואמר שמעולם לא היה אצלו כסף, בוודאי לא סכום גדול שכזה… האח לא רק התעלם ממני, אלא הלך כבר ועשה מעשה, והשקיע את כל הכסף בשיפוץ בית מלון באילת. אני רוצה שהרב יקלל את האח שלי!", סיים היהודי את דבריו.
הגר״ח השיב, שמעולם לא הוציא מפיו קללה על שום יהודי, וגם עכשיו לא יעשה זאת, "אבל אני מוכן לברך אותך שהכסף המגיע לך, יחזור אליך!".
סופו של המעשה היה, שבאחת השרפות הגדולות שהתחוללה באילת, עלה באש כל בית המלון המשופץ, ולא נותרו ממנו כי אם עיי חרבות. האח ששיפץ את המקום, לא עשה עדיין ביטוח, כך שהוא אבד בין לילה את כל הכסף שהשקיע.
הסוף הטוב של הסיפור היה שמשרד התיירות החליט להחזיר למשפץ מסכום ההשקעה שלו, בסך שניים וחצי מיליון דולרים, כאות הוקרה על 'הדאגה שגילה לעיר אילת' האח, שראה בכך את יד ה׳, והבין שההפסד קרה בגלל עשקו את אחיו, החליט להחזיר לאחיו את הסכום שקיבל, ואף התעורר מכל העניין לתשובה שלימה.
(מתוך הגדה של פסח חשוקי חמד)