סיפר הרב מרדכי ארנון זצ"ל:
ביקשתי להתקבל אצל פרופסור בכיר בבית חולים במרכז הארץ. הלה היה פרופסור מעולה ומומחה בתחומו, ומחמת שרבו הפונים אליו, היו צריכים להזמין אצלו תור, חודשים ארוכים מראש. דא עקא, הנושא שלי היה דחוף משהו, ועל כן נועצתי במורי ורבי, הגאון רבי אברהם דוב אויערבאך שליט"א. הוא הציע לי לפנות אל אחיו הגדול, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, כדי שיצייד אותי במכתב בקשה מיוחד אל הפרופסור הנ"ל.
עליתי אל רבינו ומסרתי לו דברי אחיו. רבינו חייך את חיוכו הטוב, והחל מיד לכתוב את המכתב המיוחל. כשסיים, הכניס את המכתב למעטפה, והתכוון לכתוב עליה את שם הפרופסור. אך אמר שאין הוא זוכר את שמו הפרטי של הפרופסור, ואין זה יאה לכתוב לאדם חשוב כזה ללא ציון שמו הפרטי. קם, אפוא, רבינו ממקומו ופנה לעבר החדר השני, באומרו שילך לחפש את שמו במדריך הטלפון.
אני, שחשתי מבוכה רבה, אמרתי לרבינו, שזו טרחה, בזבוז זמן וביטול תורה… רבינו, שהיה עם הגב אלי, הסתובב כלפי ושאל תוך כדי חיוך: "כלום הינך יודע עבור מה נוצר הזמן?" הוא מותיב והוא מפרק לה – "בשביל לעשות חסד עם בני אדם!"….
('חכו ממתקים' עמ' קכח, הובא בגיליון 'להתעדן באהבתך')