כידוע ישנה מחלוקת תנאים אם התרועה היא "גנוחי גניח" – אדם הגונח, שזהו ה'שברים' שאנו מכירים, או שמא "ילולי יליל" – כאדם המיילל, שזוהי התרועה שאנו מכירים בימינו.
במשנה נאמר שתרועה מורכבת משלש קולות יבבה ומהווה רצף של קולות קצרים קטועים ללא שום הפסק, ואילו בברייתא [ר"ה לג, ב] נאמר: 'שיעור תרועה כשלושה שברים', כלומר, התרועה של הברייתא נשמעת אחרת מהתרועה של המשנה, והיא הנקראת בלשוננו 'שברים'. ומסקנת הסוגיה, כדברי אביי שם, שהמשנה והברייתא חלוקות. לאחר מכן הסוגיה עוברת לנושא אחר, ואינה מכריעה כאחת מן השיטות (אמנם בדברי הראשונים מצינו שהיו מעט מהם שכן הכריעו בשאלה זו).
עצם הדבר מעורר תמיהה: כיצד בכלל מתחילה מחלוקת כזו?
ולדוגמה, במצוות ארבעת המינים – למרות שמצווה זו היא אחת לשנה, ולמרות שלא בכל המקומות אנו יכולים למצוא את כל ארבעת המינים, כפי שבגמרא מסופר על קהילות שונות שלא היה להם אתרוג – בכל זאת, כשעם ישראל שב מתקופת גלותו, זה ממרוקו ומפולין, מתימן ומעיראק – כולם שבו עם אותם ד' מינים ועד היום אין לנו ספק באשר לזהותם.
ולעומת זאת בתקיעת שופר, אנו מוצאים מחלוקת יסודית שכזאת על אופן קיום המצווה, והדבר אומר דרשני [ישנן דוגמאות נוספות למחלוקות בסיסיות על אופן קיום המצוה, עליהן דן הרב הרשקוביץ במאמרו, כמו למשל מחלוקת רש"י ור"ת בתפילין, ועוד, אך במסגרת זו נסתפק בענינא דיומא – מצוות תקיעת שופר].
תקנת רבי אבהו
בסוגיה אחרת [לד, א] מצינו: "אתקין ר' אבהו בקיסרי תקיעה, שלושה שברים תרועה, תקיעה". ר' אבהו, שהיה מדורות האמוראים המאוחרים החליט שצריך לקבוע מנהג אחיד של תקיעות שופר בכל קהילות ישראל, ולכן התקין שיהיו תוקעים שלושה סדרים של תשר"ת.
גם כאן נשאלת השאלה, כיצד נהגו לפני שר' אבהו תיקן תקנה זו? – האם בכל קהילה נהגו אחרת? או שמא בכל הקהילות תקעו 30 תקיעות כדי לחשוש לכל הדעות, ור' אבהו רק בא וייסד זאת לתקנה קבועה?
נוסף על כך: אם נניח שאכן בכל קהילה נהגו אחרת – האם נאמר שעד ימיו של ר' אבהו היו קהילות שלא יצאו ידי חובת שופר? או שמא נאמר שכל המנהגים נכונים, וכל מי שעשה כמנהג רבותיו יצא ידי חובת ציווי התורה?
שני מנהגים או שתי שיטות?
כבר בספרי רבותינו הגאונים מצינו תשובה מפורטת לשאלות אלו:
רב האי גאון כותב בתשובותיו, שלפני תקנת ר' אבהו, בכל קהילה נהגו באופן שונה, ואין בכך שום פגם, כי כל אחד מהם קיים את ציווי התורה. שכן, התורה ציוותה להשמיע קול מסוים שנקרא 'תרועה', וממילא, אם ישנם אופנים שונים של יבבה וכל אחד מהם נחשב כתרועה של התורה – הרי שיוצאים ידי חובה בכל אחד מהם. אלא, שמטרתו של ר' אבהו היתה לעשות מנהג אחיד בכל קהילות ישראל, כדי שלא ייראה כלפי ההדיוטות כאילו יש חלוקה של מנהגים, ויבואו לחשוב שיש קהילות שמנהגם הוא טעות.
ואכן, חלק מהראשונים הלכו בשיטה זו בהסבר תקנת ר' אבהו, והביאו את דברי רב האי. כך הוא ברא"ש, ר"ן על הרי"ף, בעל המאור ועוד. מדבריהם עולה תשובה לשאלה בה פתחנו, כיצד נוצרו שתי שיטות תנאים לגבי צורת התרועה. שכן לדעה זו השיטות הללו אינן חולקות זו עם זו, אלא תלויות במנהג, אלא שר' אבהו ביקש שלא ייעשו ישראל אגודות אגודות, ועל כן איחד את שני המנהגים לאחד – לעשות את שניהם.
אך הרמב"ן [מלחמות ה' ד"ה "ועוד כתב ונשתנו"] העלה מספר קשיים כלפי שיטה זו, ועל כן בדרשתו לר"ה [כתבי רמב"ן, הוצאת מוסד הרב קוק, חלק א' עמ' רלח] נוקט בדרך אחרת בהסבר תקנת ר' אבהו, וכותב כי התרועה של התורה היא דווקא קול מסוים, ולא יבבה שיכולה להישמע באופנים שונים. אם כן, ודאי ששיטות התנאים חולקות זו על זו, ואלו שנהגו על פי דעה אחת במשך השנים לא יצאו ידי חובת התרועה של התורה לפי השיטה השניה. וכיצד קרה הדבר שנוצרו שתי שיטות? -הסיבה לכך נובעת משיבושים בהעברת המסורת מימי משה רבינו ועד ימי התנאים, אך כאמור, ברור מעל לכל ספק שבימי משה תקעו דווקא באופן מסוים ולא היה בכך שום ספק. בשיטה זה הלך גם הרמב"ם [הל' שופר ג [.
ולדבריהם, תקנת ר' אבהו לא נועדה כדי לאחד את המנהגים, אלא כל מטרתה היא לצאת מידי ספק. שכיוון שעד ימי ר' אבהו ספק זה לא הוכרע להלכה, היה צורך קיומי לתקן תקנה שתאחד את כל אופני התקיעה, וכך בכל קהילות ישראל יוכלו לצאת בוודאי ידי חובת התקיעה של התורה.
אמנם עדיין יש להסביר לדעה זו כיצד קרה הדבר שהמסורת נשתבשה במהלך השנים? והרי מאז ימי משה רבינו ועד ימי התנאים תקעו ברציפות מדי שנה?
כיצד השתבשה המסורת?
יישוב מענין לכך נוכל למצוא בדברי הריטב"א [ר"ה לד, א], שכותב: "ובודאי שבדורות הראשונים נהגו בתרועה כמו שראו למשה, אבל אותה תרועה בטלה בדורות התנאים והאחרונים. שהרי התורה אמרה סתם 'תרועה' – קול נשבר, כדרך שאדם עושה בשברו, וסגנון אחד אמרה תורה לכולם. ואין הדורות שווין בדבר, שהרי תמצא במיני הניגונין ענין קול שהיה קול מנגן לדור שעבר, וחזר קול תמרור לדור אחר. וכן אירע בענין התרועה, כי לא היו בדורות האחרונים מריעים על שברם כדרך הראשונים, וגם יש שמריעים בשתיהן או בשלשתן פעם בזה ופעם בזה, ואינו יודע איזה יכשרן הזה או זה, ולכך הוצרך ר' אבהו לתקן זה"…
משל לדבר אפשר לראות ב'כל נדרי', שלמרות שרוב הקהילות מנגנות אותו ניגון, הוא משתנה בין המזרחי, ההונגרי והפולני. כל אחד יש לו את סוג האנחה שלו. ובאותו אופן גם התרועה קיבלה פנים חדשות במהלך השנים.
לסיכום – שיטת רב האי גאון וסייעתיה, ששתי השיטות, גניחי גניח או ילולי יליל – שתיהן נכונות, ותקנת ר' אבהו הגיעה כדי שלא ייעשו ישראל אגודות אגודות. ולעומתו, שיטת הרמב"ן, שרק אחת משתיהן נכונה.
אליבא דהילכתא
ניתן לציין כמה נפק"מ להלכה למחלוקת ראשונים זו, את חלקם נמנה בקצרה:
ראשית, המשמעות הפשוטה של דברי רב האי גאון היא שכל סוגי הקולות כשרים, ולכן אדם יכול לצאת ידי חובה גם אם שמע רק אחד מאלו: תשר"ת / תש"ת / תר"ת , ולכן בדיעבד יחיד שלא שמע את כל התקיעות אינו צריך לחזור, ואילו לרמב"ן וסיעתו כל אחד חייב לשמוע את כל הקולות כדי שוודאי ייצא ידי חובה.
בספר 'פסקי תשובות' [תק"צ] מביא דעה לגבי אדם שעובר ותוקע בחדרי בית החולים, שאם קשה לו לתקוע 30 תקיעות בכל חדר, יכול להקל כדעת רב האי גאון ולתקוע רק 10 תקיעות כדי להוציאם ידי חובה. אולם עיי"ש שיש חולקים בדבר.
נפק"מ נוספת מצינו בפסק של הגאון רבי עובדיה יוסף [חזו"ע, עמ' קלה] שכתב שאין להתוודות בפיו בין סט לסט בתקיעות דמיושב, כיוון שאולי גורם הפסק בין הברכה לתקיעה. כוונתו היא, שגם אם אדם רוצה לומר וידוי לאחר שכבר שמע את הסט הראשון של תקיעות התשר"ת, עדיין אסור לו לדבר לפני שישמע את הסטים של תש"ת ותר"ת. פסיקה זו מתאימה לשיטת הרמב"ן, אך לדברי רב האי גאון, כיוון שכבר יצא ידי חובה בתשר"ת יכול להפסיק בדיבור בלי חשש.
לתגובות בתא הקולי 0723-323-646 ובפקס 077-3180523