"גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ" (בראשית כא, י)
שרה אמנו נטלה חלק בכל מעשי החסד של אברהם אבינו, חסד בלי גבול וקצבה, אבל כשהדברים הגיעו לחינוך, כשחששה שישמעאל משחית את נפש בנה, התגברה כארי ולא ויתרה.
והלא על ברכי אברהם אבינו גדל בנה, ובהכוונתה, ובצל ניסים מופלאים, ענן על האוהל וברכה בעיסה ונר הדולק מערב שבת לערב שבת. הלא הרמב"ן כתב (בהקדמת ספר שמות) שהשראת השכינה במשכן היתה מעין השראת השכינה באוהל האבות, ומלאכים היו אורחים שכיחים –
וחבר רע אחד, יקלקל הכל!
ובמיוחד, בימי הנעורים –
הלא נראה: עשיו נשא נשותיו בהיותו בן ארבעים, והיו מורת רוח ליצחק ולרבקה. ליצחק יותר מלרבקה, כי רבקה היתה רגילה באביה ואחיה שהיו עובדי אלילים (שפתי חיים בראשית כו, לה).
נתבונן: רבקה ילדה את עשיו בהיותה בת עשרים ושלוש (רש"י בראשית בה, כו) ובת שישים ושלוש כשנשא את נשותיו. בת שלוש היתה, כשעזבה את בית אביה ונישאה ליצחק (רש"י בראשית כה, כ) וכשראתה עבודה זרה – אחרי שישים שנה במחיצת יצחק אבינו עמוד היראה – לא הזדעזעה כל כך!
ועוד, לפני פטירתו אמר משה רבינו: "כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים… ותיראו את שיקוציהם ואת גילוליהם – פן יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוקינו ללכת לעבוד את אלוהי הגויים ההם" (דברים כט, טו).
הגע בעצמך: ראו, מתי? לפני ארבעים שנה. וראו גם כיצד עשה ה' שפטים בהם ובאלוהיהם. והאלילים לא הצילו לא את עמם ולא את ארצם – ובינתיים עברו ארבעים שנה –
והראייה לא נמחקה!
"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" (ויקרא יח, ג) נאמר לדור נוחלי הארץ, שלפני ארבעים שנה היו במצרים, פחותים מבני עשרים – ישבתם והושפעתם (אור החיים שם)!
ואספר,
בשעתו, הועלתה הצעה להקים בעיר חדרה ישיבה ברוח נובהרדוק. שטחתי בפני החזון איש, והסתייגתי: "חדרה, הרי אינה מקום 'שלנו'!"
הקפיד ה"חזון איש": "כל הארץ שלנו היא! הם גזלוה מאתנו, ואנו משיבים את שלנו!"
ליותר, לא נזקקנו. הפור נפל. יסדנו את הישיבה והתגוררנו במקום, כדי להיות בסמיכות לתלמידים. הילדות היו אז צעירות, וחיפשנו גן ילדים מתאים בעבורן. לא היה. היה גן 'מסורתי', הגננת פושרת, והילדים מבתים חילוניים. קמתי ונסעתי אל ה"חזון איש". להפתעתי לא התייחס לבתי הילדים, ללבושם או לגננת. בדבר אחד התמקד: "אלו תמונות תלויות על הקיר?"
זכרתי: חיות, וגמדים.
אמר: "אם הגננת תסכים להחליפם בתמונות של רבנים, תוכל לרשום אותן לגן".
הגננת סירבה, ועברנו לגור בבני ברק!
ולמדתי, מה כוחה של ראייה!
(מתוך והגדת ראש השנה)