סיפר הרה"ח הישיש זקן חסידי שטפנשט: באחת השנים התפשטה מגפת מחלה מדבקת ר"ל שהפילה חללים רבים, ולפי הוראת הרופאים נאסר לערוך כינוסים ואסיפות ציבור, כדי למנוע את התפשטות המחלה. אך בחצר הקודש בשטפנשט עולם כמנהגו נוהג, וקהל גדול הגיע להסתופף בצל הרה"ק זצוק"ל ביום הקדוש, ביניהם הרה"ח ר' חיים זנוויל, זקנו של הרה"ק מרימניץ זצ"ל.
לפני תפלת מוסף התעלף ר' חיים זנוויל ואיבד את הכרתו, וככל שניסו להקיצו לא הועיל. הרופא שהוזעק למקום בדק אותו וקבע מיד את מותו, ומשנוכח בריבוי המתאספים הודיע נמרצות כי אחת היא החלטתו למסור לשלטונות על ההתאספות האסורה עפ"י חוק.
לשמע דבריו הקשים השתררה בקרב החסידים חרדה עמוקה מהבאות, ונכנסו לחדר התפלה המיוחד של רבינו וספרו לו על כל המתרחש והמצב הנורא. אך הרה"ק לא הראה שום סימני פחד ודאגה, אדרבה הוא נענה להם: "לא חסר לו מאומה, עליו רק לשתות קצת תה". אמנם כאשר ניסו להשקותו תה לא הראה שום סימני חיות כלל, וישובו אל רבינו הרה"ק והודיעו לו את כל הנעשה.
מיד יצא מחדרו וניגש אליו ושאל לו בזה"ל: "חיים זנוויל, דו ווילסט טרינקען?" – האם אתה רוצה לשתות? ולא ענה. הוסיף הרה"ק בלשון פקודה: "חיים זנוויל, איך הייס דיר טרינקען!" – אני מצווה עליך לשתות! ומיד פתח ר' חיים זנוויל את עיניו והגביה ראשו לשתות כפקודת רבו הקדוש.
מיד הוסיף רבינו לדבר אליו ואמר לו: "חיים זנוויל, שטעל דיך אויף, ס'איז שפעט, מ'דארף גיין דאווענען מוסף" – קום ממקומך. השעה מתאחרת צריך לגשת להתפלל מוסף.
וכאילו לא קרה דבר, קם ר' חיים זנוויל על רגליו ויהיה כאחד האדם.
אמנם על פי מסירתו של הרופא, הגיעו ממחרת יוה"כ רופאים מומחים מטעם הממשלה לבדוק את הצבור אם נדבקו במחלה, אולם כשר' חיים זנוויל עצמו הופיע לפניהם בריא ושלם, ראו שדברי הרופא אין להם בסיס, ואז התנצל הרופא מרוב בושה, והתבטא ואמר: אצל "צאדיק" זה, אף אם יחתכו אדם אברים אברים, בכחו להחיותו…
ואכן ר' חיים זנוויל חי עוד כעשרים שנה אחר עובדה זו.
(גיליון 'באר בשדה' כי תשא תש"פ)