אהרן כהן
"לעצור!" נשמעה ההוראה בנחרצות. מה קרה? משהו קרה? ניסו כמה לברר. "עכשיו כולם עוצרים ומתיישבים לנוח". נשמעה התשובה מפי ג'ון, יחד עם ההוראה המפתיעה: "תיהנו מהנוף".
הם היו קבוצת אנשים שמה שאיחד אותם היה – רצונם לכבוש את ה'אוורסט'. להגיע לפסגתו של ההר הגבוה בעולם. אם כי קבוצות רבות רצו להגיע לפסגה, אך להם היה יתרון משמעותי: הם זכו להימנות בקבוצה של ג'ון.
ג'ון נולד באוורסט. זה היה הכינוי שדבק בו, ולא בחינם. עשרות, אם לא מאות פעמים טיפס ועלה את הדרך הלא סלולה עד לפסגת ההר. כך שכולם ידעו: להיות בקבוצה של ג'ון. זה אומר – לכבוש את האוורסט.
אם עצם ההעפלה על ה'אוורסט' אינה מדברים הקלים, הרי כשמדובר בחברי הקבוצה של ג'ון – ודאי לא. בנוסף לסכום הלא קטן שעל כל אחד להיפרד ממנו מראש בשעת הרישום, ידוע היה ג'ון כאחד שאינו עושה הנחות או נותן פינוקים. אצלו – טיפוס זה טיפוס. כולם חייבים לעמוד בקצב שלו. מי שלא מצליח, שיסתדר… וכבר היו דברים לעולמים.
פניהם של כולם אמרו פליאה והשתוממות. אף אחד לא קלט מה קרה. טרם החשיך היום. עדיין לא הגיע הזמן להצטנפות בשקי השינה למנוחת לילה קרירה.
ג'ון נעמד. "חברים יקרים". השקט נשמר בדממה. כולם חיכו למוצא פיו. האוויר הקר הנושב בגובה הרי האלפים הורגש היטב מבעד למעילי העור. "בשביל שנצליח במשימה, נעצור כאן לזמן מה". קולות הלחישה הושתקו מיד. "נשב ביחד ונסתכל לעמק התלול התהומי. לשם הגענו עם התרמילים והציוד ומשם יצאנו למסע…"
"אבל למה? לא חבל על הזמן?" נשמעו קולות רוטנים, מאלו המעוניינים להגיע למעלה ולהיות כבר אחרי.
"כולנו פה", המשיך ג'ון בעודו מעביר מבטו על החברים, "הגענו מכאן, מלמטה" – הצביע לעבר נקודת היציאה שכבר בקושי נראתה – "במלוא המרץ והמוטיבציה להיות מאלו הזוכים ומצליחים לכבוש את ההר. אבל מניסיוני אני יודע, והרבה פעמים ראיתי את זה…"
כשהוא לוקח נשימה ארוכה עם נשיפה של הבל חם, המשיך: "שככל שאנחנו מטפסים גבוה יותר, החמצן נהיה דליל יותר, ובהתאם גם הרוח – ה'מצב רוח' שבתוכנו. לכך אני אומר, נשב קצת ונשחזר לעצמנו את הכל מההתחלה. ניזכר בקשיים שהיו. נצחק על ההחלקות שנפלנו בהן עד שלמדנו לטפס על השלג… ובעיקר – נסתכל על מה שכבר כן הספקנו לטפס".
כשהוא פוסק את פסוקו, סיים: "אחר כך, בכוחות חדשים ובמרץ בוער ורותח, נעשה את השלב האחרון והמכריע בדרך לכיבוש ה… אוורסט".
* * *
לומדי הדף היומי ציינו ברגש קודש מלאות ארבע שנים של לימוד הדף היומי במחזור הנוכחי. ארבע שנים של לימוד רצוף ועקבי, יום אחר יום, דף אחר דף, פרק אחר פרק, מסכת אחר מסכת. וכן – סדר אחרי סדר.
כלל קובעי העתים לתורה, מציינים כעת סיום תקופה של שגרה רגילה. קורה לפעמים שהשגרה שוחקת אותנו. קורה וישנם זמנים שקשה לנו קצת לשמור על השעה הקבועה. כי סוף כל סוף, בשעה זו אין שום מנהל או מעביד שעומד על גבנו. הדבר תלוי רק בנו ובעקביות שלנו.
'ימי בין הזמנים' בהם אנו עומדים, כשרובנו יוצאים לפחות במקצת מהשגרה, מהווים זמן מעולה לעצור ממרוץ החיים ולהתבונן, כל אחד עם ההסתכלות והמחשבות שלו. קרוב לוודאי שיש כאלו שינצלו את הימים הללו 'לעשות חשבון' שכר מצוה נגד הפסדה. האם הם בדרך הנכונה. מה ניתן לעשות שהלימוד יהיה יותר עקבי. אולי שיעור יעזור, ואולי דווקא חברותא. כנראה יהיו גם שיעזו לחשוב – אולי לימוד אחר יותר יספק אותי וכדומה.
אך ללא ספק, כל אחד ימצא עצמו מלא בהתרגשות דקדושה, ובתענוג ונחת, בין אם על הספק הלימוד של דף ליום עד לסיום מסכת אחר מסכת, ואם על לימוד של נושאים בהלכה או מסכתות בש"ס, כל אחד לפי סדר לימודו; וכולם יחד, כאחד, יתמלאו בשמחת התורה על שזכינו להיות מחוברים בקשר יומיומי לתורה.
בהודיה לה' יתברך על מה שזכינו עד היום, ובבקשה ובתפילה על העתיד, נמשיך כולנו יחד בכוחות חדשים באש קודש בוערת בהמשך הדרך בקביעות עתים לתורה מידי יום ביומו חוק ולא יעבור.