יום רביעי ח' בחשוון תש"פ
האם יש איסור 'בל יֵראה' ו'בל יִמָּצא' בערב פסח?
נאמר בתורה: "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם", ופירשו חכמינו ז"ל, ש'היום הראשון', הוא ערב פסח. והיינו, שמהשעה הראויה להקרבת קרבן הפסח, אסור שיהיה חמץ ברשותו.
ועוד דרשו חכמים מהנאמר: "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח... לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ", שמשעה הראויה להקרבת הפסח, אסור לאכול חמץ; וכשם שאסור באכילה, אסור בהנאה; ויש אומרים שאין הלכה כדרשה זו.
ובנוגע לאיסורי 'בל יֵראה' ו'בל יִמָּצא' – יש אומרים שאינם אלא בפסח עצמו, כיון שלגביהם נאמר בתורה: "שִׁבְעַת יָמִים", כלומר, בשבעת ימי הפסח בלבד; אך יש אומרים שהאיסורים קיימים גם בערב פסח.
ולכל הדעות, עונש כרת על האכילה, אינו אלא בפסח עצמו; ולפיכך, לא החמירו בערב פסח בתערובת של 'משהו' חמץ, וב'נותן טעם לפגם', כפי שהחמירו בחמץ בפסח.
[שו"ע תמג, א, משנ"ב א, ושעה"צ א-ב; ביאורים ומוספים דרשו, 1]
זמני איסור אכילת חמץ וביעור חמץ בערב פסח
בהמשך לאמוּר: חכמינו ז"ל הוסיפו שני זמנים לאיסור חמץ בערב פסח – א. איסור אכילה מתחילת 'שעה חמישית', אבל בהנאה מותר בשעה זו.
ב. איסור הנאה מתחילת 'שעה שישית'. ולכן, מתחילת שעה זו לא ניתן עוד למוכרו לגוי, ולא לבטלו; וכן אסור להאכילו אפילו לבעלי חיים של הפקר, כי בכך מתמלא רצונו להאכיל את הבהמה, והרי זו הנאה. וכמו כן, חובה לבערו בשעה זו; ונחלקו הפוסקים אם חובת הביעור היא מתחילת השעה השישית, או שניתן להמתין עד קרוב לחצות היום.
והשעות האמורות – חמישית ושישית – הן 'זמניות', דהיינו לפי חלוקת אורך היום לשנים עשר חלקים שווים. ונחלקו הפוסקים אם מחשבים את אורך היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים, או מהנץ החמה עד השקיעה, ורצוי להחמיר לחשב מעלות השחר, משום חומרת איסור חמץ.
[שו"ע תמג, א, ומשנ"ב ו-ט; וראה עוד שם; ביאורים ומוספים דרשו, 8 ו־14]
האם מותר להנות בפסח מריח הנודף ממאפיית חמץ?
מאפייה של גויים, או של יהודים שאינם שומרי מצוות ח"ו, שנודף ממנה בפסח ריח מאפי החמץ –אסור להנות מריח זה.
ויש שמפקפק בדבר, משום שלהלכה, איסורי הנאה שאינם מיועד לריח, מותר להריחם. אולם, יש אומרים שמשום חומרת איסור חמץ, שבפסח אינו 'בטֵל' בתערובת, ואוסר את התערובת אפילו ב'משהו', נחשב גם ריחו ל'משהו' שאסור בהנאה.
ואם נוטל פת חמץ בידו כדי להריחהּ – גם כשאינו נוגע בחמץ בידיו ממש, אשר זהו איסור בפני עצמו – יש אומרים שדינהּ כדבר המיועד לריח, שאם הוא אסור בהנאה אסור להריחו.
ובנוסף, כל דְּבר איסור המיועד לאכילה, יש לאסור את הרחתו מחשש שיבואו לאוכלו; ובמיוחד בחמץ, אשר במשך כל השנה הוא דבר היתר הנאכל ללא הגבלה.
[משנ"ב תמ, ח, וביה"ל תמג, א, ד"ה אפילו; ביאורים ומוספים דרשו, 12]