ויחי יעקב
יכול אדם לחיות על פני האדמה שנים רבות עד שנחשב זקן וישיש, אך התבוננות טהורה מגלה כי רק זמן מועט הוא מילא את חייו בתוכן פנימי ואמתי כאשר בפועל הוא נחשב כצעיר לימים. וכבר התבטא הגרש“ד פינקוס זצ"ל, כי הלוואי ואדם יעלה לאחר מאה ועשרים שנה לשמים עם שנה תמימה מלאה בעבודת ה'.
בבואו להתבשם מניחוחה של תורה בהיכל ישיבת מיר המעטירה, מו“ר המשגיח הגר“ש וולבה התרשם עמוקות כאשר התעניין אצל בני הישיבה בני כמה הם. האחד השיבו: "אני בן חמש", חברו נענה: "אני בן שבע", השלישי אמר: "אני בן שלוש".
תחילה חשב כי מתלוצצים עמו, אך הבחורים הסבירו כי כאן, במיר, מונים את שנות חייהם רק מאז שהחלו לימודיהם בישיבה במחיצת המשגיח רבי ירוחם ממיר, משום שעד אז לא יצקו מספיק תוכן לחייהם וממילא אינם נחשבים בעיניהם, עד כדי כך שקודם שבאו לקודש פנימה חייהם כביכול אינם חיים.
וכבר אמר הכתוב (כה, ז) ”ואלה ימי חיי אברהם אשר חי, מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים“. אברהם אבינו זכה לחיים מלאים בחיי נפש ברוממות והתעלות מתמדת, ולכן נחשב שחי מאה שבעים וחמש שנים המנוצלות בשלמות לעומת זאת, "רשעים בחייהם קרויים מתים" משום שכאמור אף השנים בהן הם חיים על פני האדמה נחשבות זמן מוות.
אף כל אחד ואחד, אם ינכה את שעות הבטלה והשעמום ואת זמנו המתכלה על היפך מקיום המצוות, יראה בעיניו כמה זמן מהיום הוא ’חי‘ באמת, כמה זמן מנוצל אצלו בכל שבוע, ולפי זה יוכל למדוד כמה זמן הוא חי ובן כמה הוא באמת, משום שכאמור אף שנים רבות מחייו יכולות שלא להימנות אם לא נוצלו כיאות.
בתפילה הנאמרת ב‘יהי רצון‘ קודם אמירת התהילים מבקשים ”ואל תיקחנו מהעולם הזה עד מלאות חיינו בהם שבעים שנה“. בעל ה'הפלאה' בספרו 'פנים מאירות' תמה מדוע מבקשים רק על שבעים שנה ולא על מאה ועשרים. ואמנם ה'משנה ברורה' (תקפא, ג) פוסק שלא לומר מילים אלו אלא רק ”אל תיקחנו מהעולם הזה עד מלאות שנותינו“; אך ה'הפלאה' מיישב, שאכן מבקשים על שבעים כיון שהלוואי ונזכה לחיות חיים מלאים בני שבעים שנה בתוך מאה ועשרים שנות חיינו.
חיזוק מיוחד לנאמר כאן מתבטא בימים אלו בהם עם ישראל לגווניו שש ושמח בשמחת התורה עם סיום הש“ס שנלמד בהתמדה על ידי רבבות אלפי ישראל. ניצול הזמן אף על ידי העוסקים לפרנסת ביתם, שאינם משלימים שיעבור עליהם אפילו יום אחד בלא שייצקו אל תוכו לימוד ועסק בתורה הקדושה, בזה מכריזים ואומרים כי חפצם ומשאלתם היא אריכות ימים בחיי הנפש האלוקית ולא רק בחיים סתמיים על פני האדמה.
לשמוח בהצלחת הישיבה המתחרה
עניין השמחה בעת סיום הובא במסכת שבת (קיח:), שם מסופר אודות החגיגה המיוחדת של אביי בסיום עם תלמידיו. אם היו שואלים אותנו במה אפשר לשבח את אביי היינו מעלים על נס את התמדתו הבלתי פוסקת בשנים של רציפות בעמל התורה, וכן היינו משבחים את הידיעות העצומות שקנה בכל מכמני התורה; ובכלל הרי כל הש“ס זה אביי, ודומה כי מי שלא למד מדברי אביי ורבא לא נגע כלל בתורה שבעל־פה, וכל עם ישראל לדורותיו שותה ממימיו הזכים.
אך כנראה שראייתו היתה שונה משלנו, והוא בחר להשתבח במעשה אחר: ”אמר אביי תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טובא לרבנן“ – אני משתבח שכאשר אחד התלמידים עשה סיום הייתי עורך לכבודו יום טוב בישיבה. ונראה שיום טוב פירושו שמחה גדולה עם כל המשתמע מכך, ברוחניות ובגשמיות.
והאיר גאב“ד אנטוורפן הגר“ח קרייסווירטה זצוק"ל (בספר 'פניני חיים'), כי מי שערך את הסיום המכובד הזה הוא אותו אביי שלא היתה הפרוטה מצויה בכיסו, עד כדי כך שבחצרו לא נעשה עירוב משום שלא היה בידו אלא כדי מזון סעודותיו בלבד, ללא אפשרות לזכות לכל אחד משכניו מעט פת כדי שיחול העירוב (עירובין סח.) ובכל זאת ראה לנכון לעשות לא רק שמחה קלה אלא ’יום טוב‘ ממש בעת שסיים אחד מתלמידיו מסכת. הדבר דרש הוצאות ממוניות, ובכל זאת עשה זאת בחפץ לב ואף השתבח בכך. יתירה מכך, לא מצינו שעשה אביי שמחה גדולה כזו בעת שהוא עצמו ערך סיום.
נמצאנו למדים, שאביי הבין שסיום אישי שלו לא בהכרח מבטא אהבת התורה, כי שמא שמחתו ברוב עמלו מחמת שהוא עצמו התרומם וגדל בתורה והשיג גדלות מיוחדת, ולאו דווקא משום ששמח בשמחת התורה עצמה. אך כשעבידנא יומא טבא בעת שזולתו השלים מסכתא זו ההוכחה הגדולה לאהבת התורה בעצמה, משום שמגלה בזה את שמחתו על עוד יהודי שהצליח וסיים מסכת בשלמות.
וכפי שאם אורח בחתונה לא שמח בשמחת צד החתן מסתבר שהוא בא מצד הכלה, כך אם לא שמח בסיום בשמחה האישית שלו שהרי לא הוא המסיים הרי ברור שהוא שמח בשמחת הצד השני – שמחת התורה.
וכעין שהתבטא הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצוק"ל, ראש ישיבת קמניץ, שגדלותו של ראש ישיבה לא נמדדת בשמחתו בהישגים של בני ישיבתו וברוממותה, אלא בשמחתו בהישגים של ישיבה אחרת בה צומחים ומתעלים תלמידי חכמים. רק כך מוכחת אהבתו לתורה, שהרי אם לא כן ייתכן והוא רק שמח בכך שמפעל חייו מצליח ומשגשג.
כך בחגיגות ההמוניות של סיום הש“ס על ידי מי שלמדו בקביעות – בוודאי שמחת הלומדים גדולה היא עד מאוד על שזכו לרכוש לעצמם ידיעה וקניין נצחי בש“ס כולו, אך גם שמחת ההמונים מהציבור הרחב שעדיין לא זכו לכך בעצמם ובאים לשמוח ולחגוג יחד עמהם, מגלה את אהבת התורה הבוערת בקרבם.
מה ללמוד אחרי סיום הש“ס
רבים ממסיימי הש“ס אשר תחושת רוממות וסיפוק ממלאת את לבם בעת הזו, מתחבטים מהו הצעד הבא הנדרש מהם בקניין התורה: האם לחזור ולהמשיך בלימוד הדף היומי בתלמוד בבלי, או שמא אחר שכבר זכו ללמוד את הש“ס כולו עליהם לפנות לאפיקים נוספים בים התלמוד ולרכוש ידיעות בחלקי תורה שונים שעוד לא זכו ללמוד.
זכורני שניגשתי יחד עם בחור שזכה לסיים את הש“ס כדי לקבל את ברכת מרן רבינו הגרי“ש אלישיב זצוק"ל, ונפשו בשאלתו: על מה הוא ממליץ שייתן את דעתו אחר הסיום, ובאיזה חלק בתורה כדאי שישקיע כעת את זמנו בלימוד. עוד קודם שהספיק לסיים שאלתו נענה מרן ואמר: ”ועכשיו תתחיל ללמוד את הש“ס מההתחלה וגם להבין…".
משום שעיקר מעלת הלימוד היא הקניין שקונה לנפשו בזה, ולזה זוכים מכוח שינון וחזרה בלתי פוסקים, שהרי הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר )סנהדרין צט.).
וכפי שנראה מהנבואה הראשונה שאמר הקב“ה ליהושע בן נון (יהושע א, ח) ”לא ימוש ספר התורה הזה מפיך“. ודבר תימה הוא, שהרי מובא בגמרא (תמורה טז.) שסמוך לפטירת משה רבינו אמר משה ליהושע: "שאל אותי את כל ספקותיך", וענה יהושע ואמר: "אני יודע את כל התורה כולה, שהרי אתה אמרת עלי 'נער לא ימיש מתוך האהל' (שמות לג, יא), וכיון שכל הזמן שימשתי אותך אני יודע את כל התורה ממך". ואם כן מדוע מצווהו שלא ימוש ספר התורה מפיו, הרי ודאי הדבר שאינו מש ממנו אף פעם.
אלא בא ללמדנו, שאמנם רכשת ידיעות בכל מכמני התורה עד שאין לך שאלות כלל, אך דע לך, שכדי להיות ’גדול‘ לא מספיק לקבץ ידיעות בתורה בלבד, אלא נצרכת התמדה, חזרה ושינון ורק כך נהיים ’גדול בתורה‘. לכן אמר לו הקב“ה: "אחר פטירת משה, אתה הגדול ועליך להיזהר שלא ימוש ספר התורה הזה מפיך, אל תפסיק לעולם ללמוד בו ולהתבונן בכל היגיון ואמרה בתורה" (רש“י, יהושע, שם.(
ואמנם רבים מן המסיימים זכו לא ’רק‘ להשתתף בשיעורים ולסיים את כל הש“ס כולו – הגם שדבר זה כשלעצמו מעורר השתאות- אלא סיימו את הש“ס על כל אמרותיו, סוגיותיו והעולה מהן לעומקם של דברים. וגם אליהם הדברים אמורים לחזרה בשינון מעמיק ויסודי יותר. אך ישנם שאמנם זכו לסיים את הש“ס אך בידיעה שטחית מקופיא, ואליהם הדברים מכוונים שייתנו דעתם אחר הזכות העצומה שזכו לה, ומעתה ישקיעו יותר בהעמקה ושינון.
השמחה הגדולה עם סיום הש“ס כולו איננה רק על העבר – על מה שזכה ללמוד תורה, שהשכיל להפריש מזמנו מדי יום ביומו זמן מקודש ללימוד התורה הקדושה, עד כדי שהצטרפו ידיעותיו כעמיר גורנה והביאוהו לסיום הש“ס בשלמות; אלא שנהפך למהות אחרת כדברי רב יוסף ששמח על ”שלמדתי תורה ונתרוממתי“ (פסחים סב:), שהרי הלומד תורה הוא אדם אחר ואינו כעוד אדם מן המניין, עד כדי שהגדירו ה'חזון איש' (א, יג) ”ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה הוא הולך בין אנשים ונדמה כבן אדם, אבל באמת הוא מלאך הדר עם בני תמותה וחי חיי אצילות מרומם על כל תהילה". וודאי ששמחה עצומה על המהות החדשה לה זכה בכוח התורה היא שתוסיף נופך לרגשותיו הנעלים ותגרום להמשך עלייתו הרוממה.
דוד המלך הגדיר את שמחתו בלימוד ובקניית ידיעות בתורה (תהילים קיט, קסב) ”שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב“, וכידוע עיקר השמחה היא בשעה שבאה לאדם בשורה טובה בפתע פתאום, כגון בשעת מציאת המציאה או בזמן בו הוא מגלה שזכה בגורל והפך מעני לעשיר גדול ונכבד – בזמן קבלת הידיעה כי חייו הולכים להשתנות, אז היא השמחה הגדולה.
כך בלימוד התורה הקדושה בכל רגע ורגע הוא שש ושמח בלימוד, לא רק מחמת שהיו דברי תורה כחדשים בעיניו אלא מחמת כל ידיעה ואף כל יגיעה שרכש שהיא משרה שמחה כמציאת שלל רב, כיון שכאמור היא הופכת את האדם למהות אחרת, ודרגות רבות בלומדי התורה.
ואם נתבונן נראה כי חג שמחת תורה הוא המועד שבו גדלים מעגלי הרוקדים ומתרחבים מתוך שמחה עצומה בלילה ואף ביום למחרתו, וישנם אף החוזרים ורוקדים שוב במוצאי החג, וכל זה מחמת השמחה הגדולה שזכו לסיים חמישה חומשי תורה. ואם כן, בשמחה שכזו שהיא על סיום של לא רק חמישה חומשי תורה אלא של הש“ס כולו, הרי היא שמחה גדולה ועצומה ומכופלת שבעתיים לאין ערוך.
סגולת ה'חפץ חיים': עת רצון ב‘סיום‘
בבית מדרשו של מרן הרב אלישיב זצוק"ל בכל סיום מסכת, גם אם לא היה זה על מסכת שלמדו כולם בשיעור אלא מסכת שלמד מרן בפרטיות בינו לבין עצמו, כל ציבור המשתתפים אמרו את נוסח ה‘הדרן‘ יחד עמו. כיון שזו עת רצון גדולה הצטרפו כולם לתפילה המיוחדת והמרגשת הזו בהדרן, אשר בה מעתירים על המשך לימוד התורה והשגת קניינים נוספים בה על ידי סיומים נוספים, ואף תחינה על הדורות הבאים שלא תמוש התורה מפיהם עד עולם.
וכבר למעלה בקודש, כשביקר חמי הגה“צ ר“י גרודזינסקי שליט“א בארה“ב אצל דודו הגאון רבי יעקב קמינצקי, ביקש שידוך לבחור מבוגר. אמר לו ר‘ יעקב: "מקובלני מה‘חפץ חיים‘ שזמן ’סיום‘ הוא עת רצון. כדאי שתבוא לכאן בעוד ימים אחדים, אז יהיה כאן סיום בישיבה וזו עת רצון המסוגלת לברכות". ואכן טרח והגיע שוב לאחר שבוע לסיום וקיבל את הברכה הנצרכת.
לא אחרי קריאת תהילים או פרק שירה, גם לא אחרי שיעור תורה או בשעת רעווא דרעווין בשבת קודש, אלא דווקא בסיום. שם, אמר ה'חפץ חיים', נמצאת ה'עת רצון' הטובה.
ואם דברי ה'חפץ חיים' אמורים על סיום מסכת אחת, בוודאי שכאשר מדובר על סיום הש“ס כולו המורכב משישים מסכתות המשמשות כמגן וחומה מפני המזיקים כנאמר (שיר השירים רבה ו, ב) ”שישים גיבורים סביב… כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה – אלו שישים מסכתות“, בוודאי ישמשו כמגן עצום מפני כל המזיקים להשפיע שפע טובה וברכה.
(מתוך עלון 'שואלין ודורשין' ויגש תש"פ)