פרשת ויצא עוסקת אמנם בעיקר בשהותו של יעקב בבית לבן, אך בפסוק הראשון שבפרשה, אנו מוצאים לקח חשוב אודות השפעת אדם גדול על עירו ומקומו.
"ויצא יעקב מבאר שבע", כותב רש"י: "ויצא יעקב מבאר שבע – לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם – פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. וכן 'ותצא מן המקום' האמור בנעמי ורות".
כשמתבוננים בדברי חז"ל על הרושם שהותירה יציאת יעקב מבאר שבע, ניתן לשים לב לנקודה נפלאה:
הרי יעקב אבינו לא היה רב העיר ולא מגיד מישרים דמתא. הוא לא נתן שיחות ולא עורר על פרצות, אלא היה ישוב בפינתו סגור בד' אמותיו, שקוד על דלתי תורה בהסתגרות ובהצנע, כפי שמכנה אותו התורה "איש תם יושב אהלים". והנה אף על פי כן, התורה מעידה עליו שהוא היה הודה וזיוה והדרה של העיר באר שבע!
הרי שמסגרת השפעתו של הצדיק על סביבותיו, אינה נמדדת לפי רמת התערבותו בעניינים ציבורים, וגם לא בהתבלטותו על פני שאר אנשי מקומו. לפעמים הצדיק יכול להיות מסוגר בד' אמותיו, אך השפעתו חורגת הרבה מעבר לגבולות, מקומו ומצודתו פרוסה למרחקים, עד שהתורה מעידה בו שהוא הודה, זיוה והדרה של העיר.
ושמעתי מתלמיד חכם נכבד, ליישב באמצעות זאת את קושיית העולם, מדוע לא מוזכר לא אצל אברהם אבינו ולא אצל יצחק אבינו שיציאתם עשתה רושם?
אך אין הקושיא עומדת בעינה, לפי שאברהם ויצחק היו עשירים גדולים, בעלי מקנה לרוב ומכובדים בעיני אנשי מקומם, וגם עסקו כל ימיהם בהרבצת תורה ובזיכוי הרבים, ובהחדרת אור האמונה בעולם, בוודאי שיציאתם עושה רושם, ואין זה חידוש כלל, שחז"ל צריכים להאיר את עינינו על כך.
אולם יעקב אבינו, שהיה צפון וטמון באוהלה של תורה, היה לנו לטעות ולחשוב שלא הורגש בעיר מבואו ומצאתו, והדבר לא השפיע כלל על בני המקום. מדגישה התורה ביעקב שאף יציאתו עשתה רושם, כי השפעתו של הצדיק על סביבותיו כאמור לא נמדדת לפי התערבותו בקהל, וגם כאשר ספון בחדרי תורה – השפעתו ניכרת על כל תושבי המקום, וכל כניסה ויציאה משפיעה עליהם.
פלאי פלאים!
***
כאשר העסקן הנודע רבי משה בלוי זצ"ל ביקר בוילנא בשנת תר"ץ, הוא נכנס מיד עם בואו אל מעונו של גאון הדור, מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל. לאחר ששוחחו בענייני השעה, קרא רבי חיים עוזר למשמשו רבי מאיר ליברמן זצ"ל, שהיה מצד אמו בן דודו של מרן ה'חזון-איש' זצ"ל, וחותנו של הגאון רבי שמואל גפן. הוא ביקשו שיקח את האורח החשוב מירושלים לסיור בעיר, ויראה לו את נפלאותיה של וילנא.
הלך רבי מאיר עם רבי משה בלוי לטייל במבואות וילנא, והראה לו את שכיות החמדה השונות שהיו פזורות בה. הם עברו בין בתי המדרש העתיקים שבעיר, ואף ביקרו בקבר הגר"א. אך כאשר שבו לבסוף אל הבית, שאל מרן רבי חיים עוזר את רבי מאיר ליברמן: "ואת רבי ישעי'ה כבר הראית לו?"…
באומרו "'רבי ישעי'ה" היתה כוונתו למרן ה'חזון-איש' זצ"ל, שבאותם ימים קבע מקום מושבו בעיר וילנא. הוא אמנם נהג כנסתר וישב ולמד לעצמו, אך רבי חיים עוזר עמד על טיבו, וידע שהוא אחד מגדולי התורה שבדור. לפיכך החשיב את דמותו כזו המשרה את זיוה והדרה על כל וילנא! כשהשיב רבי מאיר שלא לקח אליו את רבי משה, שאל רבי חיים עוזר: "אם כך, מה כבר הראית לו?"…
שמעתי ממורי ורבי, הגאון רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, אשר שימש כדיין בוילנא, שפעם ישב ולמד עם אחיו הגדול של ה'חזון-איש', הלוא הוא הגאון רבי מאיר קרליץ זצ"ל, חתנו של הגאון רבי שלמה מוילנא זצ"ל. באמצע הלימוד התגלע ביניהם ויכוח עז אודות ההבנה בסוגיא בה עסקו, ומשלא הגיעו לעמק השווה, הציע רבי מאיר: "הנה אחי ר' ישעי'ה יושב כאן למעלה בעזרת נשים, ולומד לבדו, הבה נשאל לדעתו".
עלו השניים לעזרת הנשים, שם ישב ה'חזון-איש' לבדו מול הגמרא ולמד בשקידה נוראה. הוא האזין לנידון ברוב קשב, ואמר שדעתו נוטה להיפך מדעת אחיו רבי מאיר. לאחר שנסתיים המשא ומתן הלך רבי מאיר, ואז אמר ה'חזון-איש' להרב גוסטמאן: "מאד נהניתי מאופן לימודך, ואני רוצה לקבוע עימך חברותא"… ואכן הם קבעו ללמוד יחדיו, וסיימו את כל מסכת עירובין.
אלה היו הודה והדרה של וילנא, אשר חפץ רבי חיים עוזר להראות לאורחו!
ושמעתי ממורי הגאון רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, שבאותה תקופה חי ה'חזון איש' בדחקות כספית נוראה. רעייתו הרבנית ניהלה חנות קטנה, שהכניסה להם פרוטות ממש, ולולי שרבי חיים עוזר דאג להחזיקו מידי חודש בחודשו, ודאי היה ה'חזון איש' גווע ברעב…
וכידוע, רבי חיים עוזר לא חפץ שה'חזון-איש' יישאר עלום וצנוע בקרן זווית, אלא חיפש הזדמנות להטיל על שכמו את אדרת ההנהגה של כלל ישראל, ולהרים את קרנו בעיני חכמי הדור. הוא ניצל את הזדמנות הבאה לעשות זאת.
היה זה כאשר הגיע 'דין תורה' סבוך אל שולחנו של רבי חיים עוזר. הגאון רבי שמואל ויינטרויב זצ"ל, ראש ישיבת 'בית יוסף' בפינסק, הגיע לדרוש מ'ועד הישיבות' בשם ראשי ישיבות נובהרדוק הפזורות ברחבי ליטא, הקצאת כספים מיוחדת עבור כל ישיבה וישיבה באופן נפרד. לעומתו הנהלת 'ועד הישיבות' טענה שכל הישיבות הם בעצם ישיבה אחת שמחולקת לכמה סניפים, וממילא סכום כסף שאמורים לקבל כל הסניפים יחדיו, הם כסכום שמקבלת ישיבה אחת.
בתחילה סירב רבי חיים עוזר להכריע בין הצדדים, וביקשם ללכת לבוררות אצל רבה של העיר סלונים וראש הישיבה הגדולה שלה, הגאון רבי שבתי יגל זצ"ל. לאחר ששמע הרב יגל את הצדדים הוא נטה לטובת ישיבות נובהרדוק, אך בפועל נמנע מלהכריע, והדיון התגלגל שוב לפתחו של רבי חיים עוזר.
רבי חיים עוזר התייחס לנידון בכובד ראש מרובה, וזימן לביתו את בחירי גדולי הזמן, מרנן: רבי ברוך בער ליבוביץ מקמניץ, רבי אלחנן וסרמן מברנוביץ, רבי מאיר שפירא מלובלין, רבי יוסף שלמה כהנמן מפוניבז', רבי איסר זלמן מלצר מסלוצק, רבי חנוך העניך אייגעש – בעל ה'מרחשת' ועוד מגדולי הרבנים ואדירי התורה של אותה תקופה.
בעיצומו של הדיון, נכנס לפתע יהודי צנום, קטן קומה, שעדיין לא היה מוכר לרוב הרבנים. רבי חיים עוזר נרגש לקראת בואו, וקם מפניו מלוא קומתו. אחריו כמובן עשו זאת גם שאר הנוכחים. הוא הושיבו לצידו והכריז: "נמצא איתנו כעת הגאון בעל ה'חזון איש', ואני מטיל על כבוד תורתו להכריע בנידון שלנו, בהיות ואני משמש כנשיאו של 'ועד הישיבות', ואני מנוע מלפסוק בזה" (ספרו 'חזון איש' כבר נודע והתפרסם אז בקרב חכמי התורה, והתפעמו מגדלותו התורנית ועמקותו הנדירה).
בתחילה ניסה ה'חזון-איש' לחמוק מהדבר, אך לאחר שרבי חיים עוזר לא הרפה ועמד על שלו, שה'חזון-איש' יכריע בדיון, הוא נענה להכריע מה שהכריע.
מאז אותו מעמד, לאחר שראו גדולי התורה את גודל ההערכה וההערצה שרחש רבי חיים עוזר כלפי ה'חזון איש', עלו קרנו וכבודו בעיניהם, ושמע חכמתו, תבונתו וגדלותו יצאו למרחוק. אם עד אז שימש כהודה, זיווה והדרה של וילנא בהצנע ובהשקט, מכאן והילך הלך והתפרסם, עד שהשפיע מהודו לכל תפוצות תבל כרבן של כל בני הגולה.
****
רבי יעקב גלינסקי זצ"ל אמר בשם הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, המשגיח דישיבת פוניבז', שבדורות הקודמים היה יותר קל לעבוד ולהתעלות, כי אז רחשו הכל כלפי הצדיקים כבוד גדול, ולפיכך למדו ממעשיהם!…
אדם המתקרב אל גדולי ישראל, מאליו חפץ להתחזק ולהתרומם. מדוע? כי בדרך כלל אדם הולך בעולם עם תחושה כללית שהוא בסדר, "כל דרך איש ישר בעיניו". אך כשהוא רואה כיצד נראה אדם שלם, הדבוק בבוראו ומקפיד על קלה כבחמורה, וכל מגמתו להשתלם עוד בתורה ובעבודת השם, הוא מבין ומכיר שעדיין נותר לו עוד הרבה על מה לעבוד…
רבי יעקב גלינסקי סיפר, שכאשר הגיע באחד הימים אל בית מרן ה'חזון-איש', הוא ראה כי ברחוב בו התגורר ה'חזון-איש' עסקו פועלים בהתקנת מנורות חשמל ברחוב. היה זה בהוראת רבי יצחק גרנשטקורן, ראש העיר דאז, שרצה להקל על גדול הדור ביציאותיו מחוץ לבית.
כשנכנס פנימה, אמר לו ה'חזון-איש': "בא וראה מה ניתן ללמוד מפנסי רחוב. כשאדם עומד רחוק מהם, צילו הולך ומתארך, והוא עלול לשוות בנפשו כי קומתו גבוהה עד מאד. אך כשהוא מתקרב אל הפנס, הצל הולך ומתקצר, עד שכאשר הוא עומד ממש תחת לעמוד הצל נעלם לגמרי…"
כשראה ה'חזון-איש' שרבי יעקב תמה על דבריו, הוא הוסיף וביאר את כוונתו: "כשאדם חי לבדו הוא עלול לחשוב כי הוא האדם השלם. אך ככל שהוא מתקרב יותר לאנשים גדולים ומרוממים, הוא נוכח לראות כמה עוד יש לו לעלות. וכאשר הוא עומד בסמוך לאדם גדול ממש, הרי הוא נעלם ואיננו, הוא נעשה בטל למקור האור עד כי הצל שלו אינו נראה…".
עוד אמר רבי יעקב באותו מעמד, שאחת מההצלחות הגדולות של הבית היהודי, היא להציב מול עיני הילדים את דמויות גדולי ישראל, ולהנחיל להם את רגש ההכנעה וההתבטלות כלפיהם.
זכורני בביקור שערך מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל ה'שבט הלוי' בבית אבי מורי שליט"א לרגל שמחה משפחתית. תוך כדי שיחה ידידותית שמעתי כיצד הוא מתבטא בפני אבי: "העולם אינם יודעים כי אם אחוזים קטנים מגודל האהבה והקירבה להן זכיתי מרבינו ה'חזון-איש'. היה בינינו קשר נפשי עמוק עד כדי כך, שפעם כאשר הוצרכתי לצאת ערב אחד מהעיר, אמר לי ה'חזון-איש' למחרת: 'הרגשתי שאמש לא היית בעירנו'…".
(פנינים מלוקטים מתוך סדרת הספרים 'אוצרותיהם אמלא')
השפעת הצדיק על מקומו
אכן עצם ישיבת הצדיק במקום מסויים משפיע זיו הוד והדר למקום. ואולי זה נרמז במה שיעקב אבינו אומר ללבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי, הקדים מקומי לארצי אף שלכאורה היה צריך להיות הפוך. לומר שמקומו של יעקב אינו דוקא בארצו, אלא את מקומו עושה הצדיק בעצמו, וכמו שאת יהודה שלח להורות לפניו גושנה לתקן לו בית תלמוד, מקום תלמוד זהו מקומו של יעקב אבינו ולא חשוב באיזה ארץ זה יהיה.
אמנם ארץ הקודש חשובה ביותר והרי מלאכי חו"ל אינם נכנסים לא"י וכן מלאכי א"י אין יוצאים לחו"ל וכמשמע מסוף פרשתינו ויצא ויקרא שם המקום מחניים וכן מתחילת הפרשה מלאכי אלקים עולים ויורדים עיין ברש"י, אך עדיין מקומו של יעקב נקבע על ידו עצמו ועל ידי עסק התורה ופעולותיו שלו עצמו.