יעקב א. לוסטיגמן
את הרב אליעזר ל' אנחנו תופסים לשיחה טלפונית, רגע אחרי שחזר מתפילה במניין, לראשונה מזה כשבועיים.
"לפני שבועיים הרגשתי לא טוב, בדקתי חום וראיתי שיש לי קצת חום, לא משהו רציני", הוא מספר, "החלטתי שאני נשאר בבית ומכניס את עצמי לבידוד עד שאבדוק מה קורה איתי.
"זאת היתה החלטה לא קלה, כי אני בשנה אחר אמי מורתי ע"ה, וזה אומר שאני לא יכול לגשת ל'עמוד' ולהגיד 'קדיש'. אבל הבנתי שאין ברירה, אני לא יכול ללכת לבית הכנסת ולהדביק אנשים אחרים חלילה.
"נשארתי בבית ואכן הרגשתי עוד ועוד תסמינים של קורונה", הוא ממשיך לספר. "התחיל קצת שיעול יבש, אחר כך שמתי לב שאיבדתי את חוש הריח. פשוט לא הרחתי כלום, ותאמין לי שניסיתי להריח כל מיני דברים.
"אולי זה מצחיק, אבל זה מה שהכי הלחיץ אותי, פחדתי שחוש הריח לא יחזור חלילה. לא תאמין כמה הריח מוסיף טעם לחיים…
"פתאום נלחצתי שאולי תפרוץ שרפה בבית או דליפת גז חלילה וחס, ואני בכלל לא אדע כי אני לא מריח…
"בהמשך אבד לי גם חוש הטעם. אכלתי מאכלים שונים ולא הרגשתי שום טעם. רק את המרקם של המאכל.
"למדתי משהו מדהים באותם ימים. הבנתי כמה אנחנו תלויים בהרגלים ישנים. אני למשל לא אוהב לאכול טונה. אני לא אוהב לא את הטעם ולא את הריח. אבל עכשיו אני לא מריח ולא מרגיש טעם. אני מנסה לאכול טונה, וזה פשוט עושה לי לא טוב. אין לי שום סיבה לא לאכול את הטונה, אבל אני פשוט לא מצליח להכניס את זה לפה.
"זה עניין פסיכולוגי, אני פשוט רגיל להעוות את פני בתחושת גועל כשאני רואה טונה מקרוב, וההרגשה הזאת נשארה גם כשלא הרחתי ולא הרגשתי את הטעם בכלל".
איש שיחנו מספר לנו מה הוא למד מזה: "זה בעצם לימד אותי שחלק גדול מההסתכלות שלנו על אנשים או על נושאים שונים, לקוחה מהעבר. פעם היתה לך חוויה לא נעימה בזמן שביקרת בחיפה למשל, ולכן אתה לא אוהב את העיר הזאת. אבל אין שום דבר רע בחיפה, או בכל עיר אחרת, זאת רק חוויה אחת לא טובה שמשנה לך את ההסתכלות על העיר לכל החיים.
"מילא כשמדובר על עיר, אבל לפעמים אנחנו מדברים על אנשים. אתה 'לא סובל' את השכן שלך כי פעם אחת הוא אמר מילה לא במקום או התנהג בצורה שלא מצאה חן בעיניך. עשרות שנים לא תדבר אתו בצורה נורמלית בגלל אותה חוויה לא נעימה.
"וזה חבל, כי אם אנחנו נדע להבדיל בין העבר לבין ההווה, חצי מהשנאות, הכעסים, העלבונות והתחושות הלא טובות שלנו פשוט ייעלמו.
"הכרתי יהודי שהיה מאוד מדוכא כל ימי חייו בגלל ילדות קשה מאוד שהיתה לו. באתי לבקר אותו לעת זקנתו, כשסבל מאלצהיימר. הוא לא זכר שום דבר מהעבר, ופתאום ראית בנאדם שמח, הוא חייך הרבה והיה מבסוט.
"חשבתי לעצמי, הבנאדם היה בן 80 בפטירתו. כמה שנים הוא סבל מילדות קשה? 10? 15 שנים? אחר כך הוא חי עוד 65 שנה. לא חבל לסחוב את הקושי הזה שנים רבות כל כך?".