הרב אהרן כהן
זונדל ניתר ממיטתו בבהלה. נוטל ידיו בזריזות, עודו צובט את בשרו כדי לוודא האם הוא הוזה או חולם. מראה אמו ע"ה לא נתן לו מנוח. היא עמדה מולו בעיניים דאוגות להחריד, כמוהן לא ראה משך כל חייה, כשהיא מתרה בו בקולה החלוש: "אל תאכל כלום מהחיטה החדשה"!
נבוך לגמרי שכב במיטתו, תוהה לעצמו. מה אני עושה? שיחזר שוב ושוב את אזהרתה המפורשת: "מי שיאכל מהחיטה החדשה של שנה זו, ישתגע!"
"שמע לאמך" – הוסיפה והפצירה בו – "שהתחננה לרדת לדאוג לחיי בנה! תהיה חזק, אל תאכל כלום מהחיטה!" חזרה על אזהרתה, רגע לפני שדמותה נמוגה מעיניו.
היא כבר חזרה למקומה אי שם במרומים, אך הוא לא הצליח לחזור לעצמו. 'מה אני אמור לעשות?' הרהר, רבוץ במיטתו מבוהל ומפוחד עד עמקי נשמתו. בכלל לא ידע שיש אפשרות להורים מנוחתם עדן, לרדת למטה לדאוג לשלום ילדיהם…
"מה קרה לך?" לא הרפה ממנו ידידו זעליג, אגב קיפול הטלית אחר שחרית. "הכל בסדר". ניסה זונדל להוציא חיוך קלוש.
"הכל לא בסדר!" הגיב זעליג בפסקנות. "דאגה בלב איש ישיחנה, לימדנו כבר החכם מכל האדם. כדאי לך לספר ולשתף מישהו שאתה סומך עליו… אתה בהחלט לא נראה בסדר".
אחר שהבטיח זעליג נאמנה שלא יגלה לשום בריה בעולם, גילה זונדל את סיפורו המוזר.
"ממש נביא הכובש את נבואתו!", התפרץ זעליג לעומתו. "אתה חייב לספר ולהפיץ את זה. כדי שכולם יידעו להיזהר!"…
"בשום פנים ואופן!" הצטעק זונדל. "הבטחת שאתה לא מספר לאף אחד כלום".
"נכון, הבטחתי", התפתל זעליג, שקוע במלכוד. "אבל לא יכול להיות שאמך טרחה לרדת ולהזהיר אותך, ואתה תשמור את זה בסוד", ניסה לעורר את מצפונו של ידידו. "זה ממש 'ואני את נפשי הצלתי'. זה לא הוגן לעשות כך לחבריך ולמכריך".
"שמע ידידי", ניסה זונדל להרגיעו. "תחשוב בהיגיון. נניח שאני מרשה לך, ואתה נוטל את מקל הנדודים והולך להזהיר בשער בת רבים על הקללה הבאה לעולם, ושכולם ייזהרו ב'בל ייראה ובל יימצא' לא להכניס לפיהם שום אוכל מהחיטה החדשה…"
"וואו! אתה חזק בתכניות מעשיות", התלהב זעליג מהמחשבה על היותו 'מושיע ההמונים'. "תשמע עוד רגע", קטעו זונדל בחדות, והמשיך: "עובר שבוע, אחריו עוד שבוע. והנה עולם כמנהגו נוהג. כל השכנים הנכרים חיים ברוגע ובשלווה, אף אחד לא משתגע. מה תעשה אז? הא?!"
"אתבייש לצאת מהבית", גילה זעליג כנות נדירה. "אחשוב שהשתגעתי…" הפטיר בלחש. "אז אתה מבין את הבעיה?" סיים זונדל.
"אז מה נעשה? אם נאכל, אולי באמת נשתגע; אך אם לא נאכל, איך נחיה?" היה זה זונדל שניסה להוביל את השיחה למסקנה מעשית. "ובכלל, מה תעשה בפסח? לא תאכל מצות בליל הסדר כי חלמת?!" המשיך זעליג בציניות.
"יש לי פתרון", הפטיר זונדל. "הוא אולי יישמע לך מוזר, אך אני חושב על כך ברצינות"…
"נו…" לא הסתיר זעליג את סקרנותו. אחר שהזהירו זונדל שוב לבל יגלה את את הדבר לשום בריה שב'עולם הזה', לחש לו ואמר: "אנו לא נגמור את החיים שלנו ברעב, אך מה שכן, לפני שנאכל מהחיטה החדשה, נקשור חבל בין שתי ידינו, וכאשר אחד מאיתנו יראה שרעהו מתחיל להשתגע, ימשוך בחבל בחזקה"…
"מה, כבר השתגעת?" ניסה זעליג להבין. "אנחנו נאכל מהחיטה ונשתגע?!"
"אתה אולי צודק", ניסה זונדל להשתיקו. "גם אנו, כמו כולם, נשתגע; אך בשונה מכולם, אנו לפחות נדע שאנו משוגעים!"
וכה היו זקני העיירה מסיימים את המעשה: "שניהם משכו את החבל שוב ושוב. סוף דבר: החבל נקרע"…
*
עוד ימים ספורים נמצא את עצמנו בזרם שוטף וגובר של ההכנות המרובות לחג הפסח הבעל"ט; ניקיון הבית, קניות לפסח, אפיית מצות…
כעת זה הזמן. לפני שאנו נשאבים לתוך המערבולת, מוצאים עצמנו טרודים, עסוקים, לחוצים, דחוסים, חרדים, דאוגים, חוששים, יראים להספיק להכין הכל לקראת ליל התקדש החג בו נסב כבני מלך מלכי המלכים – חובה וזכות היא לנו לראות את הנולד. מטבע הדברים, בימים אלו סדר היום הקבוע מתרופף! ואם בכל ימי השנה 'דברי תורה צריכין חיזוק', הרי בימים אלו נצרך החיזוק במדה טובה כפולה ומרובה.
אז רגע לפני שאנו נכנסים לתוך הקלחת ושוכחים מעצמנו, נקשור חבל ליד… מבעוד מועד נקבע חברותא או שיעור קבוע ללימוד! כך נזכה להישאר מחוברים לתורה גם בימים העמוסים לקראת החג הקדוש.
על קביעות עתים לתורה – לא מוותרים!
לתגובות והערות – [email protected]