הסיפור דלהלן אירע בעת שהגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל, ראש ישיבת טשיבין, למד בישיבת חכמי לובלין אצל הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל. הגרב"ש זצ"ל התייחד בכך שהתקופה שלמד בישיבה בלובלין היתה ארוכה, ונמשכה על פני כמה שנים.
מההתייחסות שגילו לו כבר אז ראשי הישיבה, ובמיוחד הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, אפשר ללמוד על ערכו הרם והנשגב כבר בהיותו נער צעיר, עד כדי כך שראש הישיבה מינה אותו להיות 'בוחן' לתלמידים החדשים שבקשו להתקבל לישיבה.
כשהגיע כבר לירושלים, וזכה לעמוד בראש ישיבת טשיבין, סיפר לתלמידיו את 'נהלי הקבלה' בישיבות של הימים ההם, שהיו שונים בתכלית השינוי מהתנאים של ימינו. אם היום מקדישים תשומת לב עיקרית ל'ידיעותיו' של הנבחן, ופחות ליראת השמים שלו, הרי שבתקופתי, סיפר הגרב"ש זצ"ל, בררו ראשי הישיבות בעיקר על דמותו ואישיותו של הבחור, אם כי – הוסיף – בישיבת חכמי לובלין הקפידו גם על רמה גבוהה בלימוד ובהבנה.
פעם, סיפר, הגיע לבחינות בחור שהיה באמת קשה-הבנה, וכמעט שלא הבין מאומה בתלמודו, אבל, יראת השמים שלו היתה למופת. הלה נבחן אצל כמה מראשי הישיבה, שפסלוהו על הסף, ואילו כאשר הגיע לבחינה אצלי. הבינותי שאי אפשר שלא לקבל בחור שכזה לישיבה.
"למי אם לא לירא שמים שכזה, נועדה ישיבת 'חכמי לובלין", הבעתי את דעתי בפני ראשי הישיבה, שלא קיבלו את דברי, ולא שילבו את הבחור ברשימת 'המקובלים'.
ויהי בלילה, המשיך הגרב"ש לספר, ואני צועד לחדרי בבנין הישיבה. השעה היתה שתים ומשהו אחר חצות. אף אחד כבר לא הסתובב בחוץ. לפתע שמעתי רעש מסוים מכיוון היכל הישיבה. חזרתי מעט לאחורי, ולא הצלחתי לאתר את מקור הרעש.
החלטתי שאני חייב לדעת מי ומה, והלכתי אחרי הקול, עד שהגעתי לעזרת הנשים של ההיכל.
ואת מי אני פוגש שם?
את הבחור שלא רצו לקבל לישיבה, וכולו בוכה ומבכה על מר-גורלו. הבכי שלו היה כה עז, שלא יכולתי גם אני להתגבר על עצמי, ופרצתי בבכי.
ידעתי שאני הולך לעשות מעשה. פניתי לביתו של אחד הר"מים שבחן אף הוא את הבחור והמליץ שלא לקבלו לישיבה, הערתי אותו משנתו וביקשתיו שיבוא יחד אתי לעזרת הנשים… הר"מ הבין שיש דברים בגו, ופנה לשם.
כאשר נכנס הר"מ לעזרת הנשים, ואזניו שמעו ולא זר את בכיו של הנער, ועיניו ראו ולא זר בצערו הגדול, דיווח על כך לגאון רבי מאיר שפירא, ולאחר התייעצות נוספת התקבל הבחור לישיבת חכמי לובלין.
"ומה אתם חושבים, שהוא לא עשה חיל בישיבה?" – סיים הגרב"ש את סיפורו; "בתוך תקופה קצרה הפך לאחד המצטיינים".
***
הגיעה לפני שאלה: מדובר היה במשפחה בה האבא התקדם יפה מאד בהתקרבותו לשמירת מצוות, ואף העביר את בתו ללמוד בבית ספר תורני, אבל ככל שהאבא התקדם, כך הלכה אשתו אחורנית, ולא רצתה לשמוע כלל על יהדות ומצוות.
בשלב מסויים הגיעו ההורים לגירושין, כיון שהילדה היתה בגדר 'קטינה', זכותה של האמא להחזיקה אצלה, אבל העסקנים הצליחו להגיע אתה להבנה שתסכים לכך שהבת תמשיך ללמוד במוסד התורני שבו היא לומדת.
ההסדר פעל היטב כמה חודשים, אבל בשלב מסויים הודיעה האמא שהיא מוכנה להמשיך את ההסכם בתנאי שהבת תקיים את המצוות רק בבית הספר… "כשהיא מגיעה הביתה", אמרה האם, "אינני רוצה לראות אותה עוסקת בקיום מצוות".
האם התבטאה בארסיות ואמרה שמצידה שתגמור הבת את כל המצוות היומיות שלה בבית הספר, ואם נשארו לה עדיין מצוות, שתקיים אותן מחר… רק לא בבית…
כעבור שבועיים נגשה התלמידה למורתה בבית הספר, ואמרה לה – בגאווה בלתי מוסתרת – ש"אל תחשבי שאני מצייתת לאמא שלי; אני ממשיכה לשמור מצוות גם בבית, ומנסה עד כמה שאפשר להסתיר את קיומן מאמי, והשם יתברך עוזר לי בכך!".
הבת סיפרה למורה, שבעת שהיא ניגשת לאכול, לדוגמא, היא מקיימת את מצוות נטילת ידיים בערמומיות, ועושה עצמה כאילו היא רק רוחצת את הידיים מפני הלכלוך שעליהן; את ברכת 'על נטילת ידים' היא זוכרת בעל פה, ומברכת אותה בלחש ובמהירות, כדי שאמה לא תראה. "אבל כשאני מגיעה לברכת המזון יש לי בעיה", מספרת הבת. "כיון שאינני זוכרת את הברכה בעל פה, והנני זקוקה לברכון, הרי אמא של תראה אותי מברכת, ואז לא יהיה לי טוב…".
"את רוצה לשמוע, המורה, מה אני עושה?" – המשיכה הבת בגאווה גלויה, "אני נכנסת לשירותים, עם הברכון בכיסי, ומברכת שם את ברכת המזון בכוונה גדולה!!!".
המורה שמעה את הדברים ולבה התפלץ. הבת כלל אינה יודעת שיש בכך בעיה הלכתית, וספרה את שספרה מתוך שמחה וגאווה, כדי להוכיח למורה עד כמה היא משתדלת ומתאמצת בשמירת המצוות.
המורה לא ידעה מה לומר וכיצד להגיב. שהרי אם תאמר לבת שאסור לעשות כך, היא עלולה להוריד ממנה את החשק והשמחה לקיום מצוות; ואולי כדאי לומר לה שתברך לא בשירותים, אלא באמבטיה, שדינה לכאורה יותר קל.
"השאלה הזו עולה עד כסא הכבוד", המלצתי בדברי פתיחתי לתשובה.
ולעצם העניין: ברור שהמורה צריכה לומר לתלמידתה שאסור לברך בשירותים, ומה גם שעדיף כבר לברך באמבטיה, כיון שהאמבטיות בימינו הן בדרגת איסור קלה יותר, מאחר והן מוחזקות בדרך כלל בנקיון ובהגיינה רבה.
אמנם ודאי שהאמבטיה אינה פתרון, ויש לומר לילדה שלא תברך לא בשרותים ולא באמבטיה אלא תברך 'ברכה מקוצרת', כמו שמובא בשו"ע או"ח (סימן קפז הלכה א), שאם אמר במקום ברכת הזן – "בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פתא", יצא.
ובמשנה ברורה שם (ס"ק ד) נאמר, שאף שנוסח זה "הוא דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה לכו"ע אין לשנות כלל מנוסח הברכה שתיקנו לנו חכמים וכו', משמע באחרונים דילדים קטנים נוכל לחנכם לכתחילה בנוסח זה מברכת הזן, וכן מעט מעט מכל ברכה עד שידעו לברך כל הברכה כתיקונה". ואם כן במקרה שלנו יכולה הילדה לומר את ברכת הזן בנוסח זה.
(מתוך הגדה של פסח' חישוקי חמד)