ולהבדיל בין הקודש ובין החול (י' י')
מה היה סודו של האיש הגדול הזה, הסבא, מרן הגרי"ש כהנמן זצוק"ל?
קשה לדעת את הסוד בגלל שזה סוד… 'מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו'. מרן הרב זצוק"ל היה בגדר נסתר, נסתר ממש. קשה היה לעמוד על עומק גדלותו, עומק לפנים מעומק. הוא היה תופעה לא מצויה שאין בדוגמתו כמעט. הוא לא חיפש שום דבר לעצמו, כל כולו למען כלל ישראל. מרן ראש הישיבה הגאון רבי דוד זצוק"ל סיפר שפעם השתתף עם זקני מרן הרב זצוק"ל בחופה של יהודים בעלי בתים מתומכי הישיבה. בעת החופה כיבדו את מרן הרב זצוק"ל בברכה שלישית כאחד המוזמנים כשלפניו ובברכה אחריתא כובדו אנשים הרבה יותר פשוטים ממנו. מרן הגאון רבי דוד זצוק"ל השתומם מהנהגת בעלי השמחה, וכשנפנו לצאת תמה באזני זקני מרן הרב זצוק"ל 'עד כדי כך, צריך הרב לבזות עצמו'?… זקני מרן הרב זצוק"ל חייך והגיב בביטול מוחלט, 'הדברים האלו לא מעניינים אותי, – 'סאיז פאנעמט נישט ביי מיר קיין פלאץ'… – 'זה לא תופס אצלי מקום'.
זו עובדה מעשית, אבל האמת היא שכל הבניין של הישיבה היה באופן כזה. הוא מינה ראשי ישיבות והאציל להם את כל הנהגת הישיבה, הוא היה מעיין המתגבר בעיון התורה, אבל הוא נתן את כל המרחב לראשי הישיבות והמשגיחים בהנהגת הישיבה.
אספר סיפור מופת, כאשר הוא הקים את הישיבה, החלו דיבורים ומגעים מצידו להביא את מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצוק"ל מלומז'א לישיבה, לפתע תוך כדי הפעולות שנדרשו לאחר יסוד הישיבה, הוא לקה בכאב חד בגרונו. הוא דרש ברופאים ורופא אחד אמר לו שיש חשש שמדובר בגידול מסוכן שהטיפול בו עלול לפגוע במיתרי הקול עד כדי אבדן כושר הדיבור. בינתיים הורה לו הרופא שלא לדבר כלל, שכן הדיבור עלול להחמיר את המצב.
זקני מרן הרב זצוק"ל, לא רק שלא השתהה בהמשך הקמת הישיבה, אלא ניגש לאבא זצוק"ל (הג"ר אברהם זצ"ל), וכתב לו על גבי פתק, שישלח ויבקש מרבי שמואל רוזובסקי שיבוא לכהן בישיבה. בינו זאת: מצידו, נכון לאותה עת, הוא עסק בבניית ישיבה, למרות שהיה צד סביר שהוא לא יזכה לאורך ימים לראות בבניינה ובוודאי שלא להשמיע בה שיעורים! וכל זה לא מנע ממנו להמשיך ביתר שאת להקים את הישיבה ולסייע ביד מרן הגאון רבי שמואל זצוק"ל בהרבצת התורה לתלמידים. שכן גם מלכתחילה הוא לא בנה את הישיבה עבור עצמו אלא לכלל ישראל, אז מה לי אם הוא יזכה לראותה ומה לי אם יזכה לכהן בה… ברוך ד' הוא זכה והאריך ימים, אבל מבחינתו הוא נותר כמי שהעמיד את הישיבה עבור הכלל ולא עבור עצמו כלל. נדמה שזה היה סוד הסייעתא דשמיא שליוותה אותו בהקמת המוסדות הכבירים שהקים.
פעם אחת אחד השיחים סיפר מרן הרב על עצמו עובדה – שאף לאבא זצ"ל לא הייתה ידועה. היה בחור מתושבי חו"ל שלמד בישיבה. אחיו הצעיר הגיע לגיל בר מצוה, והאבא מאד רצה שהבן ישוב הביתה כדי להשתתף בבר מצוה של האח. האב עצמו הגיע לישיבה כדי לבקש מזקני מרן הרב זצוק"ל שיורה לאח לנסוע. מרן הרב זצוק"ל ישב עם האב, שמע אותו ברוב קשב, וכשסיים, אמר לו כך:
'אספר לך סיפור. כאשר אני הגעתי לגיל בר מצוה, למדתי בישיבה קטנה בפלונגיאן, באופן טבעי התבקש שאסע הביתה לחגוג את בר המצוה. עשיתי חשבון שכדי להגיע לעיירה שלי קול, נדרשת נסיעה בעגלה שמתמשכת שעה, לשוב ממנה עוד שעה, וכמובן השהיה לסעודת 'בר המצוה'. לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז שעתיים ויותר של ביטול תורה. לכן נשארתי בישיבה. אני – המשיך זקני זצוק"ל – הייתי ביישן, לא גיליתי אוזן אף אחד מרבני הישיבה אודות בר המצוה, כך שגם לא זכיתי בעליה לתורה. חגגתי עם עצמי את המאורע… והנה אתה מבקש ממני שאני אורה לבן שלך שיבזבז – לא שעתיים אלא ימים שלמים, ולא כדי לחוג בר מצוה לעצמו, אלא כדי לחוג עם אחיו, איך אני יכול להורות דבר כזה לבנך…?" האב שמע, התפעם, סבר וקיבל…
מן הסתם, אחד הדברים שחיזוק אותו היה גם הפסוק ששמע מרבו מרן החפץ חיים זיע"א – 'ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש', הפסוק אותו גם חקק על חזית הישיבה.
הסיפור הזה לא מדויק
כלומר? מדובר באחד הסיפורים היותר מכוננים ומשמעותיים בהיסטוריה התורנית…
העובדה עצמה נכונה, רק שזה לא היה עם מרן הסבא זצוק"ל, אלא עם הגאון רבי משה לנדינסקי זצוק"ל, ראש ישיבת ראדין. בעת שהצורר הנאצי עלה לממשלה, נכנס רבי משה אל מרן ה'חפץ חיים' ושאל בדאגה מה יהיה. השיב לו מרן ה'חפץ חיים' זיע"א: 'ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש'. הסיפור הזה הגיע לאזנו של מרן הסבא זצוק"ל, הוא מאד התפעל מכך, ולכן קבע את המילים על הבניין.
היתה לו נשיאות חן מיוחדת, גם בקרב אלו שהיו רחוקים מתורה ומצוות.
לא רק רחוקים, אלא אף בעלי פלוגתא. אספר לכם. בפוניבז' בחו"ל פעלה רשת בתי הספר של הציונות בשם 'תרבות'. המנהל של בית הספר 'תרבות' בפוניבז', עלה לימים לארץ, קרו לו מלמן הוא היה אספן ספרים הגדול ביותר בארץ. יצא לי לדבר איתו הוא אמר לי במילים האלו: 'הסבא שלך לחם נגדי בכל הכוח, עד שלא נותר לי מה לעשות בעיר, נאלצתי לעזוב שם. הוא לחם בכל כוחו נגדי, אבל מעולם לא פגע בי אישית, הוא נאבק ב'דרך שלי לא בי'!… הוא 'אהב' את הבריות, הכל נעשה מתוך אהבה.
מאלו דמויות הוא הושפע וקיבל את מעוף התורה הגדול והכביר הזה?
מכל רבותיו. הוא הושפע ממרן הגאון רבי לייזר טעלזר זצוק"ל שמרן ה'חזון איש' זיע"א, אמר עליו ש'הוא ראש ישיבה מיוחד באהבת התלמידים', ממרן הבא מנובהרדוק זיע"א שהיה אומר עליו שהפקיר את עצמו עבור כלל ישראל. וכמובן מרבו – מרן ה'חפץ חיים' זיע"א, שהאציל עליו מרוחו במבט הכביר של אחריות על כלל ישראל
כבד את אביך – למען יאריכון ימיך
סיפור ההצלה של אבי נשיא הישיבה שליט"א – הגאון רבי אברהם זצ"ל, אוד מוצל מאש, שהיה לפליטה גדולה לשושלת בית מרן הרב זצוק"ל הוא סיפור מופת בפני עצמו. בנו הגאון רבי אליעזר כהנמן שליט"א, מספר לנו את העובדה הזו בהקשר לנס ההצלה:
"היה זה בעת הופעת הניצנים הראשונים של מלחמת העולם השניה. החל אז גיוס המוני לצבא הליטאי, והאבא, שהיה אז תלמיד ישיבת 'מיר' עמד בפני סכנת הגיוס. איך משתחררים מהצבא? נעשים 'חולה'… ואיך אדם בריא הופך להיות 'חולה'? משלמים משהו לרופא… רופא כזה אותר והוזמן, אלא שהלה בחר להגיע דוקא ביום השבת. נו 'להיבדק' על ידי רופא גוי אין שום בעיה, אלא שהדבר ה'עיקרי'… התשלום הינו מוקצה. התעוררה סערה בבית כיצד לנהוג, מצד אחד שחרור מהצבא הליטאי היה בגד פיקוח נפש עתידי, מאידך יש כאן איסור מוקצה.
היו שם אורחים למדנים והם צידדו להיתר, אך בבית היה באותה עת גיסו של הסבא זצוק"ל, ודודו של אבי, הגאון רבי אשר קלמן בארון זצוק"ל הי"ד ראש הישיבה בפוניבז', הוא הורה שאין היתר לתת את הכסף לרופא. האב זצוק"ל ניגש לחדר של הסבא זצוק"ל לשאול אותו, כי הוא הרי המרא דאתרא, אבל ראה שהסבא ישן, והאבא נמנע מלהעיר אותו. עקב כך נותרה הוראתו של הדוד רבי אשר קלמן זצוק"ל, הובהר לרופא שלא ניתן בשבת לשלם לו, הוא סב על עקבותיו ולא שב. למצוא רופא אחר, כבר לא היה ניתן להשיג.
לימים סיפר האבא זצ"ל את הסיפור הזה, וכאשר הגיע לשלב שבו הוא הזכיר שהוא ניגש לחדר של הסבא והוא ישן, העלה אביו, סבא זצוק"ל, חיוך על שפתיו, והוא סיפר: 'לא ישנתי, הגעתי ושמעתי בחוץ את הדיבורים, כמו גם את הוראתו של הגיס רבי אשר קלמן, אני לכשעצמי לא סברתי כמוהו, אבל היות שהוא אמר כך לא רציתי לסתור את דבריו בעיני כל האורחים, קפצתי מהחלון עשיתי עצמי ישן'…
בהעדר פטור מהגיוס, האבא זצ"ל קיבל צו גיוס. דא עקא שאז בליטא לא ניתן היה לצאת מהמדינה, אבל מי שעמד בפועל להתגייס קיבל אפשרות לצאת לטיול במשך שבועיים לפני החלת הגיוס בפועל. כמובן שמי שלא יחזור מהטיול לא יוכל בשום דרך ואופן לשוב אי פעם למדינה בלא להסתכן במאסר או אפילו עונש מוות. האבא זצ"ל עט על המציאה, הוא הודיע שהוא יוצא לטיול, ה'טיול' היה לארץ ישראל… הוא נשאר שם לצמיתות. כמובן שבכך גזר על עצמו, ריחוק מוחלט מבית הוריו. אך 'גזירה' זו התבררה בדיעבד כנס ההצלה, שכן אילו היה מקבל את הפטור מהצבא, ונותר בליטא, היה גורלו כגורל כל בני המשפחה השם יקום דמם, ואילו הוא נותר לפליטה גדולה כאן בארץ הקודש.
כך – היה האבא רבי אברהם זצ"ל מונה את גרמי ההצלה: שמירת השבת של זהירות ממוקצה, כבוד אב שלא 'להעיר' את הסבא, ו'בין אדם לחברו' מצד הסבא שלא לפגוע בגיסו הצעיר רבי אשר קלמן, הביאו בסופו של דבר להצלה גדולה
(מוסף שבת קודש אלול ע"ט)