הרב בנימין בירנצוויג
"פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן" (כה, יא)
מפרשי התורה טרחו לבאר מדוע הוצרכה התורה לייחס את פנחס עד אהרון הכהן, והלא די היה לומר שהוא בנו של אלעזר הכהן?
הכלי יקר מבאר את הדבר באופן שיש בו הסתכלות נכונה ואמיתית על אופן עבודתנו בעשיית המצוות, והוא מבאר שהתורה כתבה כל זה לספר בשבחו של פנחס, שאף שהיה בן של אלעזר שלקח לו מבנות פוטיאל שפיטם עגלים לעבודה זרה, לא פחד שילעגו עליו ליצני הדור על כך שהנה מי שאביו נשא בת כומר לע"ז, ילך ויקנא קנאת ה'? ואף שהיה בן של אהרון שעשה את העגל ויאמרו לו אותם ליצנים, והלא אתה בן בנו של אהרון שפיטם עגלים לע"ז, ומה לך לקנאות קנאת ה'? ואף שידע פנחס כל זה, הלך בראש מורם לקנאות קנאת ה' צבקות, ולא חשש על כבודו!
וזכה פנחס, שממעשהו זה לא רק שנגרע מערכו וכבודו, אלא נתרבה כבודו לעין כל לדורות עולם וזכה למעלות רבות בזכות מעשהו זה.
ללמדנו, שיש לאדם לעשות את מצוות הבורא יתברך, ואף במקום שהוא חושש שקיום המצוות יגרע מכבודו או שחושש שיפסיד מקיום המצוות, יש לו לידע! שמקיום מצוות ה' יתברך לא מפסידים!! ולא ניזוקים! רק מרויחים ומתגדלים!
***
מעשה יקר הממחיש לנו עד מאד כי אין לחשוש להפסד מקיום מצות ה', סיפר מרן הסבא מנוברדוק זצוק"ל בספרו מדרגת האדם (דרכי החיים פ"ג): בעיר המבורג שבגרמניה התמנה רב צעיר לימים, ביום הראשון לבואו לעיר עוד לפני שהספיק לנוח ולהתארגן בבית שהוכן עבורו, והנה דפיקות בדלת הבית…. ובפתח אשה שנראית פשוטה במלבושיה, ובפיה תביעה מהרב להביא את פלוני שהיה הגביר של העיר המבורג לדין תורה על ויכוח שיש ביניהם.
הרב שעדיין לא הספיק לנוח ולהתארגן, ניסה לשכנע את האשה אולי ענין זה יוכל להמתין עד למחרת, כאשר ינוח מטורח הדרך ויהיה פנוי יותר לדון בדברים. אבל האשה בשלה, היא רוצה עכשיו ומיד דין תורה!
בלית ברירה קרא הרב הצעיר לשמש שמונה לשמשו, ואמר לו שילך לגביר הגדול ויזמינו לדין תורה בגלל טענות האשה שלפניו, השמש שהכיר את מערכות העיר המבורג נרתע ונפחד כולו, הוא ידע את מעמדו הרם של הגביר הזה שהוא היה 'הבעל בית' בהמבורג וכולם יראו מכבודו, והנה מגיע רב צעיר וכבר ביום הראשון מזמינו ברוב 'חוצפה' לדין תורה בגלל איזו אשה מן השוק. אבל הרב הפציר בו כי עליו לקיים דבריו מידית וללכת להזמינו לדין תורה, הלך השמש וכשרעד בכל גופו העביר לגביר את הזמת הרב לדין תורה.
שלח הגביר לומר לרב שכשיהיה לו פנאי ישקול לבא לביתו, ניסה הרב לשדל את האשה לדחות את הדיון לזמן אחר אבל האשה התעקשה שלא לדחות, אמר הרב לשמש שילך לגביר לומר לו שאין אפשרות לדחות וחייב לבא היום, השמש בלית ברירה שאבריו נוקשים זה לזה העביר את הדברים לגביר הגדול, והוא ענה ברוב עזות: תאמר לרב הצעיר כי אני הגביר של המבורג והוא עודנו אורח כאן, ואני אבוא כשיתאפשר לי הדבר ואיני יודע לומר הזמן!
חזר השמש ואמר לרב הדברים, קם הרב ממקומו ואמר חזור אל הגביר ואמור לו 'שאמנם הוא הגביר של המבורג אבל אני מהיום הרב של המבורג, והוא חייב להתייצב לדין תורה כפי שבקשתי עוד היום, ואמנם צבא וחיילים אין לי להביאו, אבל יש בידי שלש מילים 'ח-ר-ם' שבידי לשלוח עם השמש ולא כדאי הוא הדבר'. השמש חזר לגביר ובקש סליחתו על אשר הוא נאלץ לומר לו דברים כאלו וכו', ואחר שבקושי הצליח להוציא המילים מפיו, קם מיד ועזב את בית הגביר לפני שיראה בהתפרצותו וכעסו הרב.
והנה לא עברה שעה ובפתח ביתו של הרב מופיע הגביר הגדול מלא הדרו…… הוא ניגש לרב מושיט את ידו ואומר: מזל טוב מזל טוב! התמניתם לרב העיר הגדולה המבורג! אין אני נתבע ואין האשה תובעת, כל זה עשינו כדי לבחון את מעלת כבוד הרב לראות היצליח לעמוד בתפקידו רם המעלה בעיר כזו בה יש גבירים ואנשים חזקים, ויוכל לקיים את המקרא "לא תגורו מפני איש", מעתה ראינו כי ברב גדול ודגול זכינו בעירנו.
***
מרן הגאון רבי משה פיינשטיין, בהיותו רב ברוסיה, התגורר בעירו יהודי שהיה מלשין לקג"ב על יהודי העירה, ובזמנים האלו כל יהודי שהיה 'מטופל' על ידי אנשי הקג"ב, היה חוזר שבור ברוחו ונפשו ובגופו, ולפעמים לא היה חוזר… ולכך היו היהודים סובלים ממנו צרות צרורות.
יום אחד חלה אותו מלשין ומת, טרם מותו השאיר מכתב לחברא קדישא בעירו, ובו כתב היות והוא מתחרט על מעשיו הרעים ומחפש כפרה על כל הצער שגרם, חפץ הוא שיקברוהו מחוץ לבית הקברות ועוד שיקברוהו קבורת חמור בניוול ובזיון, ועל ידי כן יכופר לו עוונותיו.
הלכו אנשי החברא קדישא לרבי משה שהיה רב העירה, ושאלוהו כיצד לנהוג עם צואה כזו? שהרי זה נוגד את ההלכה? ענה להם רבי משה: ע"פ הדין אדם אינו בעל הבית על גופו, מחמת כן אינו יכול לצוות מה יעשו עם גופו לאחר מותו, ולכן תנהגו כפי שההלכה מחייבת ותקברוהו ככל יהודי שמת, התפלאו אנשי החברא קדישא ואמרו לרבי משה: הרי היהודי התחנן במכתבו שינהגו בו כן על מנת שתהא לו כפרה על עוונותיו, ומדוע לא נרחם עליו וננהג עמו כן? השיב רבי משה: מתפקידנו לשמור ולקיים מה שאומרת ההלכה ולא מה שהוא אומר! ומתפקידי כרב בישראל לדאוג שאכן ההלכה תבוצע כהלכתה! ולכן אנחנו מחוייבים לקוברו כדת וכדין, ולענין חטאיו ועוונותיו, בשמים כבר ידונו אותו על מעשיו הרעים.
ואכן כדבריו עשו החברא קדישא, חלפו מספר ימים, והנה רואה שומר בית הקברות שהגיעו מטעם השלטונות לבדוק את קברו של אותו מוסר מלשין, הוא הראה להם את מקום קבורתו, והם פתחו את הקבר ובדקוהו, לאחר שהייה קצרה חזרו וסגרוהו. לפליאת השומר על מעשיהם?! השיבו שהם קבלו מכתב מאותו מלשין טרם מותו שבו כתב, 'היות והוא יודע שאנשי עירו שונאים אותו שהוא נאמן לשלטון והלשין עליהם ודאי יקברוני בבזיון ולכן עליכם לבדוק אם אכן קברו אותי ככל בן ישראל או כקבורת חמור' וכדבריו עשינו, אך נוכחנו בטעותו.
שומר בית הקברות בתמימותו בא לבית הכנסת וסיפר את הדברים הללו לפני הקהל הקדוש, וראו כולם את זכותו של רבי משה זצ"ל שדיקדק בהלכה ללא סטיות ולא התחשבות ברגשות ודעות אחרות, ועל ידו ניצלו כולם מעונש כבד ונורא מהשלטונות (ילקוט לקח טוב).
מקיום מצות ורצון הבורא לא מפסידים רק מרוויחים!