ערב שבת קודש בירושלים. בכל בתי ישראל עסוקים כולם בהכנות לכבוד שבת. הנשים מבשלות ורוקחות מטעמים. ילדים אצים רצים, מסיעים בהכנות השבת.
בבית המדרש של ישיבת "שושנים לדוד" ישבו והגו בתורה הקדושה ראש הישיבה, הגאון רבי יעקב חיים סופר זצ"ל, כשהוא עטוי בבגדי שבת, וסביבו תלמידיו, אף הם מוכנים ומזומנים לשבת קודש. לפתע נשמע קול דפיקה קלה על הדלת. בפתח עמדה אישה, ביקשה להיכנס אל הרב. האשה קרבה מעט ופרצה בבכי מר.
"רבי", אמרה, "השבת קרבה ובאה ואין לי כסף כדי לקנות צרכי שבת. ביתי ריק מכל".
"לכמה כסף את זקוקה?" שאל הרב.
האישה הרהרה, חישבה על ידי אצבעותיה ואמרה: "בשתי לירות וחצי אצליח לקנות את צרכי השבת".
הכניס הרב את ידו לכיסו והניח על השולחן סכום של חמש לירות, סכום כסף גדול מאוד באותם הימים. התלמידים חשבו שכנראה, הרב אינו מבין במטבעות הכסף וחשב שמדובר בשתי לירות. עודם מהססים אם להעיר לרב על טעותו, והאישה בירכה את הרב בהתרגשות והלכה לה.
אז הרהיב אחד התלמידים עוז ואמר: "רבנו, אולי הרב אינו יודע, אבל המטבע שנתן – שויה חמש לירות".
חייך הרב ואמר: "אל תדאגו. יודע אני ערכן של מטבעות. אלא שאישה זו חישבה בדקדקנות את המעט שהיא זקוקה לו. אבל הרי את הוצאות השבת צריך לעשות ברווח, שמהן מתפרנסים כל השבוע. במסכת שבת כתוב: 'יציאות השבת – שתים שהן ארבע'. מכאן שצריך להכפילן כדי שתתפרנס ברווח גם במשך ימות השבוע, על כן נתתי לה סכום כסף זה…."
כל ימיו היה הרב שקוע בתורה הקדושה, אך צרתם של פשוטי עם כה נגעה לליבו. ואף את ידיעתו העצומה בתורה ניצל כדי ללמד את תלמידיו נתינה וסיוע לדלים ונצרכים – מה היא.
(מרוה לצמא)