מֵהלכות קנין ו'אסמכתא'
* המתחייב התחייבות ממונית, או מקנה לחבירו חפץ, בתנאי מסוים – פעמים שההתחייבות אינה חלה, משום שאין בה את גמירות הדעת הנדרשת לחלוּת ההתחייבות, או הקנין. התחייבות כזו, או קנין כזה, מכונים 'אסמכתא'. והמקנה חפץ לחבירו באופן שבדרך כלל נחשב כאסמכתא, ומסר את החפץ ליד חבירו – לדעת השולחן ערוך הקנין חל; ולדעת הרמ"א, אין הקנין חל.
* הסוברים שדיני אסמכתא אמוּרים גם ביחס לגוי, סוברים כן הן בנוגע לישראל שהקנה לגוי, והן בנוגע לגוי שהקנה לישראל. ויש אומרים שבגוי המקנה לישראל – לכל הדעות אין דיני אסמכתא.
* במכירת מיטלטלין לגוי – יש אומרים שקנין כסף מועיל, וקנין משיכה אינו מועיל; יש אומרים שגם קנין משיכה מועיל; אך לדעת רוב הפוסקים, קנין כסף אינו מועיל, וקנין משיכה מועיל.
* אמרו חכמינו ז"ל: "ישראל וגוי שבאו לדין, אם אתה יכול לזַכותו בדיני ישראל, זכהו, ואמור לו כך דיננו; בדיני גויים, זכהו, ואמור לו כך דינכם".
* ישראל שהלווה כסף לגוי, והגוי נתן לו חמץ כמשכון, והישראל עשה בו קנין המועיל – אסור להחזיק את החמץ ברשותו בפסח.
מֵהלכות תערובת חמץ
* בתערובת איסור והיתר של 'מין בשאינו מינו' – התערובת אסורה מדאורייתא אף כשכמוּת ההיתר מהווה רוב בתערובת, כיון שאף ההיתר יש בו מטעם האיסור; אלא אם כן כמוּת ההיתר היא פי שישים מכמוּת האיסור.
* תערובת שיש בה חמץ, באופן שהחמץ בטֵל מדאורייתא, אך מדרבנן אינו בטֵל – אין בתערובת איסור בל יראה ובל ימצא דאורייתא, אבל אסור מדרבנן לאוכלה בפסח, ואסור גם להחזיקה ברשותו, מחשש שיאכלנה.
* תבשיל שהתבשל לפני פסח בסיר חמץ 'בן יומו' – גם כאשר אין די בכמוּת התבשיל כדי לבטל את טעם החמץ הנפלט מהסיר, ואסור לאוכלו בפסח, אין חובה לבערו, אך יש להצניעו.
* חמץ ש'התבטל' לפני הפסח ברוב, או ב'שישים' – נחלקו ראשונים אם התערובת מותרת בפסח באכילה ובהנאה, ושתי הדעות הובאו בשולחן ערוך. ולדעת הרמ"א, בתערובת יבשה יש להחמיר.
מֵהלכות חמץ שאינו ראוי למאכל כלב
* חמץ שהתקלקל לפני פסח במידה כזו שכבר אינו ראוי למאכל כלב – אין חובה לבערו, כיון שהוא נחשב כעפר; והוא אף מותר בהנאה בפסח, אך לא באכילה. ואם התקלקל בערב פסח לאחר תחילת ה'שעה השישית' בערב פסח, שאז החמץ כבר אסור בהנאה – נחלקו הפוסקים אם צריך לבערו, אך לכל הדעות הוא אסור בהנאה בפסח.
* חמץ שהתקלקל במידה כזו שאינו ראוי למאכל אדם, אך ראוי הוא למאכל כלב – דינו כחמץ גמור, מפני שהוא ראוי 'לחמֵּץ' בו עיסות, וחובה לבערו מדאורייתא.
* חמץ שהתקלקל לפני הפסח במידה כזו שאינו ראוי למאכל כלב, אף שאין חובה לבערו, והוא אף מותר בהנאה בפסח; אסור לאוכלו בפסח מדרבנן, משום שבאכילתו הריהו מחשיב את החמץ לאוכל. דין זה מכונֶה בקיצור 'אַחְשְׁבֵהּ' (– הֶחֱשִׁיבוֹ). אולם, בנוגע לסיכה בחמץ, שראוי להחמיר ולהחשיבה כשתייה – נחלקו הפוסקים אם יש בה דין 'אחשביה', כלומר, כלומר, שהסָּך מחשיב את החמץ למשקה.