וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה (דברים ז כג)
סיפר רבי משה בלוי זצ"ל: "לפנות ערב אנו שבים מנצרת לירושלים. לפני שכם יורד גשם שוטף, ומכיון שבין שכם לירושלים ישנה עליה קשה בהר, הנהג הערבי מפחד להמשיך בנסיעה בגשם ובערפל. אין הוא רואה את הדרך, וחושש שהמכונית תחליק. כל התנגדותנו לא הועילה, ועל כורחנו הוא עוצר בשכם. אנו נכנסים למלון ערבי, אוכלים מעט, ומסתדרים לישון.
פתאום אנו מרגישים 'תנועה' ורעש ריצת רגליים. כל אורחי המלון רצים בבהלה, ואנו לא יודעים מה קורה פה. והנה נכנס למלון הנהג הערבי שלנו, כולו מבוהל ופניו מביעות אימה, ואומר לנו: 'בואו ניסע מיד לירושלים'. אנו שואלים: 'איך אפשר? והלא גשם שוטף וערפל וסכנה?!' והוא מתעקש ואומר: 'אם לא תבואו איתי אסע לבדי, ומחר תחפשו מונית אחרת'.
תוך כדי דיבור נכנס בעל המלון רועד בכל גופו: 'בשם אלוקים אל תסעו לירושלים! אל תעזבו אותנו! יש לי אשה וילדים, אני לא אקח מכם כסף על השהות במלון. אשלח אתכם על חשבוני מחר לירושלים. הוא התחנן שלא ניסע! והנהג לעומתו: 'בואו מהר, אני לא נשאר עוד רגע בשכם'. ואנו עומדים נבוכים…
נודע לנו שהיתה לפני רגעים ספורים רעידת אדמה קלה, ומפחד רעידת אדמה נוספת רוצה הנהג הערבי לברוח לירושלים, שבה גרים יהודים רבים. הנהג הערבי העדיף את סכנת הדרכים, מאשר להשאר בשכם, העיר הערבית, וממש מאותו הטעם רצה בעל המלון שנשאר לישון בשכם, כדי שאנו היהודים נגן על משפחתו ורכושו… פרצה מריבה בין הנהג לבעל בית המלון. לבסוף ניצח הנהג. ובעל המלון ליוה אותנו בדמעות ותחנונים אולי נתחרט…
גם הערבים זכרו את הרעידה הקודמת בארץ ישראל, שבה נהרגו מאות ערבים, ואף לא יהודי אחד… בשכם לבדה מתו מאה ושלושים ערבים, והרופא היהודי שהיה גר בה נסע עם משפחתו לירושלים יום לפני הרעידה. הבית שבו גר נהרס כליל, וכל יושביו נהרגו, ויהי לפלא.
(נר לשולחן שבת מתוך 'על חומותיך ירושלים')