אמצע שבוע (לא) שגרתי. שבוע של הערכות רבתית ב(משרדי) משפחת 'דרשו'. הרגשתי זאת כבר בעת קבלת אריזות המבחנים, שמגיעות תמיד בצורה מסודרת להפליא. ההרגשה היתה שמשהו לא רגיל הולך להתרחש – הגיעה אלי חבילה עם כמות כפולה ומכופלת של מבחנים לסוגיהם…
אמנם הבנתי שעתיד להיות עומס, אך היתה לי תחושה שזה מוגזם… חבל על כל כך הרבה צילומים וגניזה.
אך מחשבות לחוד ומציאות לחוד!…
בוקרו של יום שישי.
אני מגיע למקום המבחן דקות מספר טרם תחילתו. בדרך כלל כבר מחכה לי מספר מצומצם של אנשים בדקות הראשונות, כאלו הממהרים לכולל שישי וכדו'. אולם היום, אני עוד לא מספיק להניח את אריזות המבחנים, וכבר ניגשת אלי קבוצה גדולה של 'זריזין מקדימין' שממתינה כבר דקות (שמההתרגשות נראות להם) ארוכות במקום. הם מעוניינים כבר להתחיל. רוצים כבר לראות את המבחן! להרגיש עם כולם בדף, בחשמל, באוירה…!
במסגרת ההיערכות המוקדמת והדאגה של משפחת 'דרשו', הודיעו לי שבמקרה של חוסר במבחנים ניתן יהיה לקבל באופן מיידי מבחנים נוספים. אמרתי בליבי, ואף בקול, לזה שמעבר לקו, שהכמות נראית לי מעל ומעבר. ואדרבה, אם הם יצטרכו עוד מבחנים שיפנו אלי…
אבל המציאות עלתה על כל דמיון!
המבחנים נלקחו… עוד ועוד… אני מתחיל להלחץ, מקוה שלא לקחו אותי ברצינות ולא יבנו עלי להשלמת חסרים. זרם הנבחנים לא פוסק. הלחץ הגדול כבר מתחיל לרדת, אבל אני מחליט בלבי שאם באמת יתקשרו אלי לבקש מבחנים, אומר שאין לי מיותרים… אבל פתאום נוכחתי שזה ממש עניין של דקות עד שאצטרך לממש את הרזרבות שהובטחו לי.
היו חודשים שבמהלך המבחן הייתי מספיק לעיין בווארט על הפרשה, לומר שניים מקרא. הפעם, ללא הפוגה! ללא מנוחה! ולו לרגעים ספורים. לאחד, להסביר את ההבדל בין המסלולים, כשהוא מסופק על מה הוא הולך. את השני להרגיע. לשלישי למצוא מקום. לרביעי להסביר את הצורך בשקט ודממה.
לקבל את המבחנים, לראות את ההתרגשות, לחוות את האושר והשמחה – 'עשיתי!' ולצידם את התחושה המעורבת בבקשת התשובות של 'דרשו', להזכר בתשובות שלי, להשוות, ולהתרגש פעם נוספת! – עברתי! ידעתי! יגעתי ומצאתי! אני בעז"ה ממשיך! וואו! איזו התרגשות!
חשמל באויר. שקט! דממה! התרגשות של חדשים, וגם של הישנים. גם הם התרגשו מהחשמל באוויר, מחוסר המקום.
בס"ד, לא אמר נבחן צר לי המקום. האחד קם, הולך לסיים, וכבר יש תור לתפיסת המקום. ילדים, בחורים, אברכים, ר"מים, בעלי בתים, מכל העדות החוגים. כולם! נכנסים בהתלהבות ויוצאים בסיפוק רב!
והתגובות: "תעביר ל'דרשו' שהמבחן היה מעולה! מדהים!"… "בסוף היה לי מקום"… "נהניתי!"… "חששתי, אבל בסוף עשיתי גם מסלול ב'!"… וכדו'.
אברך אחד ניגש אלי באמצע המבחן ואמר שמסתבר שהוא לא מגיש אותו. נדהמתי! למה? – אין מקום? אין שקט? משהו מפריע? – "לא", הוא עונה לי. "המבחן כ"כ ממוקד, מתומצת, עניני, רציני ועל רמה. למדתי! התכוננתי! חזרתי! – אבל, כאלו מבחנים לא ראיתי! הייתי צריך להתכונן יותר!".
הוא נכנס שוב, יגע! עמל! ו…המשיך במבחן! וביציאתו הוא אומר לי: "אני ממשיך! אם לא הפעם, אז במבחן הבא אעבור בעז"ה! נשאבתי למערכה, נהניתי מעצם המבחן. אני לוקח הביתה את דף התשובות והשאלות כדי לחזור שוב ולשנן בכזו צורה מיוחדת! ניפגש במבחן הבא בעז"ה".
התרגשות גדולה לזכות בביקורו של המרא דאתרא הגר"מ קסלר שליט"א, שבהתפעלות עצומה התעניין במגוון המבחנים המסלולים. לאחמ"כ כשנתבקש לומר מספר מילים בודדות לחיזוק הנבחנים החדשים, נכנס לתוככי ביהמ"ד, ובעודו נפעם מהאולם הגדוש, החל חוכך בדעתו אם להפריע לריכוז המחשבה של הנבחנים. לבסוף הכריע: "לא! אין לי לב לעשות זאת…".
אברך אחד ניגש לומר לו שהגאון רבי ניסים קרליץ זצוק"ל דיבר באמצע מבחן ראשון של 'דרשו' בהלכה. ניסינו להפציר בו, לטעון שזה יחזק את החדשים ואפילו את הוותיקים. רק כמה מילים… אבל שוב, החלטתו נחושה: "זה יפריע! אני לא מסוגל!" המרא דאתרא מתבונן שוב סביבו. לא גומר להביע את התפעלותו. ויוצא בהתרגשות רבה. "ללא מילים!!!"
עוברות עוד דקות. לתדהמתי חסרו מבחנים של משניות. הגיעו הרבה יותר מבחנים, אבל גם נבחנים! ולא רק נבחני ש"ס! עוד דקות מעטות, ואני מרים טלפון לאחראי באזור. לתדהמתי נאמר לי: "רזרבות נוספות כרגע בהדפסה". דקות ספורות חלפו, והגיעה כמות נוספת של מבחנים.
השעה 12:55. נגשים אלי שוב מספר נבחנים. חלקם בלחץ סמוי וחלקם בטרוניה קטנה – מה??? לא הביאו מספיק מבחנים? נגמר? לא התארגנתם מספיק? לא חשבתם שיהיו יותר?…
מה נגיד להם? שזו כבר פעם שניה? הם יאמינו? הם למדו, והם רוצים להבחן!
כמה דקות של התלבטות, אי נעימות מהאחראי על הרזרבות. האם תהיה לו כמות נוספת? הוא יאמין? כמה זמן זה יקח??? לבסוף אני מרים טלפון, והתשובה: "נגמר, זה בהדפסה נוספת. כמה דקות…" חלפו מספר דקות והגיעה כמות נוספת של מבחנים. בפעם השלישית.
שעת הסיום מתקרבת… אני נאלץ להמתין עוד מספר דקות לנבחנים שנאלצו להמתין למבחנים שאזלו…
*
בעודי דורך על מפתן הבית, טלפון ממשרדי 'דרשו': "נו, איך היה? הכל עבר כשורה? היה מספיק? היה מקום? היו הערות?"…
אני מניח את הטלפון והולך לספור את המבחנים. כנראה הפעם המספר כפול, חשבתי לעצמי.
אבל… 50 ועוד 50… 100 ועוד 100… ו…לא האמנתי! הכמות היא יותר מפי ארבע! ממבחנים שעברו! תוך כדי מבחן לא אמדתי נכונה את המספר העצום. לא היתה שהות!
ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל!
אני ומשפחת 'דרשו' כולה, ממתינים כבר למבחן הבא!