סיפר הרה"ח ר' משה בנצלוביץ זצ"ל, מישישי חסידי גור בדור האחרון, שהיה משמש כאיש החברא קדישא בביה"ח בבני ברק עד סוף ימיו.
בבחרותו עלו הוריו להשתקע בארץ ישראל (לפני המלחמה). בימים ההם סבל מכאבים עזים בשיניו, וכאשר הרה"ק ה'אמרי אמת' זי"ע ביקר בא"י, רצה ר' משה להזכיר את עצמו אצל הרבי, אך משום מה ביקש מבנו של הרבי – הרה"צ רבי מאיר זצ"ל הי"ד, שיזכיר אותו לפני אביו. אמר לו רבי מאיר שיעמוד במקום פלוני שהרבי עתיד לעבור שם, וכאשר יעבור שם הרבי יזכיר לו את כאביו, וכך הוה.
ויהי כשמוע הרבי את האזכרה, נענה ואמר: "רעדט מען נישט קיין לשון הרע" (א"כ פוסקים מלדבר לשון הרע), כאומר לו, שאם מתייסר באחד מאברי הפה סימן הוא לו שעליו להתחזק בשמירת הלשון. ואכן, קיבל על עצמו מאז שלא לדבר שום דברים אסורים, ונעלמו לו יסוריו וכאביו.
פעם נכשל בשמץ לשון הרע באמצע הלילה, ומיד חזר והרגיש בכאבי שיניים, והיו לו יסורים אלו לזכרון שיפסיק לדבר דברים אסורים, ואכן מיד אחר ששב וקיבל על עצמו לשמור פיו ולשונו, הוטב לו, ועד שעלה השחר נעלמו הכאבים כלא היו, ועד שנות זקנה ושיבה היו שיניו לבנות כחלב וללא שום פגם.
(באר הפרשה שמיני תשע"ח)