השותה מים ביום חם כדי לצנן גופו, האם יברך 'שהכל'?
אופן נוסף יש באדם ששותה לא לצמאו כלל, ויש שהחשיבו זאת לשותה לצמאו, והוא במקרה של יום חם שאדם שתה כדי להרוות את צמאונו, והביאו בפניו מים קרים ורצה לשתות עוד רק כדי לצנן גופו, האם נחשב לצמאו?
דעת בעל הא"א מבוטשאטש (ברכת אברהם עמ' ה) שספק אם צריך לברך, ועל כן יברך על דבר אחר לפוטרו. אך בשו"ת פעולת צדיק (ח"א סי' פב) הביא בשם הפרי חדש (כת"י) שיש לברך, כיון שגם זה נחשב הנאה. וכן הורה הגר"נ קרליץ (שלמי תודה הל' ברכות, עמ' יח) במי ששותה מים חמים כדי להחם עצמו. מאידך דעת הגראי"ל שטיינמן (שלמי תודה שם) שלא יברך.
והשותה מים כדי למנוע כאב ראש, הורה הגר"ח קניבסקי (שאלת רב עמ' רפ) שאם אינו נהנה מעצם השתייה לא יברך.
ומרצה שמרגיש יובש בפה בזמן הרצאתו ושותה קצת מים להרטיב את פיו, הורה הגרי"ש אלישיב (נשמת אברהם מהדו"ב ס"ק א-1) שלא יברך, כיון שאינו שותה לצמאו, והוא כשותה מים לאחר נטילת תרופה [שמבואר דינו בביאורים ומוספים הע' 28]
השותה מים ביום חם לאגור נוזלים בגופו, האם יברך שהכל?
אין מברכים על מים ברכת 'שהכל', אלא כששותה מים לצמאו, כך פסק השו"ע בהלכות ברכות (סימן רד סעיף ז). וביאר המשנ"ב (ס"ק מ) שנראה שלאו דוקא לצמאו ממש, אלא בסתמא כל שהחיך נהנה מהמים מסתמא הוא צמא קצת וצריך לברכה, שאם לא היה צמא כלל לא היה החיך נהנה ממנו.
ומי שאינו צמא כעת ושותה מים כדי שלא יצמא אחר כך, כתב הא"א (בוטשאטש, מהדו"ת) שיתכן שצריך לברך, שזהו בכלל "לצמאו", שהרי סיבת השתייה היא כדי שלא יצמא אחר כך, אך בדעת תורה (כאן) כתב שמסקנת הא"א בכתביו שאין לברך אלא כשהוא כבר צמא. וכן דעת הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש ח"א פל"ו אות יח) והגר"נ קרליץ (חוט שני רבית עמ' קלו, ברכות עמ' קצד) שהשותה מים בערב תענית כדי להרבות נוזלים בגוף ובשעת שתייתו אינו נהנה כלל, אינו מברך, ורק אם מרגיש קצת הנאה בפיו, כגון בארץ ישראל שהימים חמים לפני צום יום הכפורים או צום תשעה באב, דעת הגר"נ קרליץ (שם) שצריך לברך. מאידך בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' מב וח"י סי' מב ס"ק יב) כתב שדעתו נוטה שהשותה על מנת שלא יצמא אחר כך צריך לברך, כא"א שלפנינו, וכן הורה הגר"ש וואזנר למעשה (שערי הברכה פי"ח הע' עז) שהשותה לפני צום מברך משום שהוא לצורך הצימאון של אחר כך, והוסיף שכן נוהגים העולם.
ואדם השותה מים על פי עצת הרופאים לשתות הרבה בכל יום, או לפני בדיקה רפואית, הורה הגר"נ קרליץ (חוט שני ברכות עמ' קצד) שאם אינו צמא ואינו מרגיש הנאה כלל, לא יברך. ובשו"ת שבט הלוי (ח"י שם) כתב שאף שלכאורה אינו מברך, מ"מ לפי מה שכתב במשנ"ב שכשיש הנאת החיך מסתמא הוא צמא קצת וצריך לברך, אולי גם בזה יכול לברך, וצריך עיון למעשה.
'מי סודה' האם נחשב כמים או כשאר משקים לעניין ברכה?
כתב המשנ"ב (סימן רד ס"ק מב), שדוקא בשותה מים אם לא שותה לצמאו לא יברך שהכל, כיון שאין החיך נהנה מהמים אם לא שותה לצמאו, אבל כששותה שאר משקים אף אם אינו שותה לצמאו מברך 'שהכל, כי החיך נהנה מטעם המשקה.
שאלה מעניינת יוצאת מהלכה זו, מה הדין במשקה של 'מי סודה' שהוא מים מוגזים בלא טעם נוסף, האם נחשבים כמים לעניין ברכה, ואם אינו צמא אין מברך על שתייתן, או שנחשב שיש להם טעם נוסף ומברכים עליהם שהכל גם בלא שותה לצמאו?
דעת הגר"נ קרליץ (חוט שני רבית עמ' קלו, ברכות עמ' קצד) שאין כל בני אדם ואין כל העיתים שווים בזה, והמרגיש בשתייתם נעימות נחשב שנהנה מן המים, ואין צריך דוקא טעם עצמי כמו סוכר וכדו', ויברך ברכת הנהנין אף כששותה שלא לצמאו. וכן הורה הגר"ש וואזנר (שערי הברכה פי"ח הע' עה) שצריך לברך עליהם מפני טעם החמיצות שמרגיש. מאידך, דעת הגראי"ל שטיינמן (שלמי תודה הל' ברכות עמ' יז) והגרח"פ שיינברג (חידושי בתרא) שמי סודה דינם כמים לענין זה, כיון שהם מים בעלמא ואין הנאה לחיך מתוספת הגז שיש בהם.