יעקב א. לוסטיגמן
ביום שישי האחרון היתה לי תוכנית מאוד מסודרת. הייתי אמור לגשת למוקד הבחינה של 'דרשו' השוכן בסמוך לביתי, ולראיין את האחראי במקום, שיספר קצת כמה אנשים הגיעו, האם הוא רואה גידול משמעותי לעומת מספר הנבחנים במחזור הקודם, וכמה הוא מתרגש לראות את ריבוי הלומדים והנבחנים.
בפועל, הריאיון הזה לא יצא אל הפועל.
לא בגלל שלא הלכתי למוקד הבחינה. הלכתי גם הלכתי.
לא בגלל שלאראי המוקד לא היה מה לספר לי.
ואפילו לא בגלל שהוא התבייש להתראיין.
הריאיון לא יצא לפועל כי לא הצלחתי לתפוס אותו אפילו לשניה בודדת.
עמדתי שם, חיכיתי לרגע שבו תהיה הזדמנות לגשת אליו ולשאול אותו כמה שאלות. תיארתי לעצמי שבוודאי ייקח לו זמן רב לענות לי כל הוא יצטרך תוך כדי לטפל גם בנבחנים. אבל בכל זאת, אני לא צריך יותר מכמה מילים של התייחסות ותיאור מצב.
מקסימום אוכל לעשות אתו השלמה לאחר שעות המבחן, אולי אפילו במוצאי השבת.
אבל האחראי אפילו לא שם לב שאני עומד שם ומחכה לרגע בו אוכל לדבר איתו. הוא פשוט לא עמד בלחץ. הנבחנים לא הפסיקו לזרום, רבים מהם גם היו צריכים הסבר קצר או הדרכה כללית, והוא עמד שם אחרי שנים רבות של ניסיון בתחום, ואך בקושי הצליח לעמוד בקצב.
כשיצאתי משם חשבתי לעצמי, אם כאן במוקד שכונתי לא גדול במיוחד כך, במוקדים הגדולים והמרכזיים על אחת כמה וכמה.
יצרתי קשר טלפוני עם כמה אחראים במוקדי בחינות אחרים. הם לא ענו לי כמובן, אבל אחר כך חזרו אלי חלקם וסיפרו לי שהמחזות הללו נראו גם במוקדים שלהם ואפילו הרבה יותר.
"היינו צוות של חמישה אחראים שתפעלנו את המקום", מספר לי אחד האחראים בוותיקים שמפעיל מקום מבחן ענק בבני ברק. "זה יצא משליטה. לא היה מקום בבית המדרש לשבת, אנשים כתבו מבחנים בעמידה, על הקיר, באוצר הספרים, על המדרגות המובילות לבית הכנסת. לא היה דבר כזה בעבר, וזה למרות שאנחנו בדרשו כבר ידענו רגעי שיא לא מעטים, בתחילת כל מחזור בדף היומי על הש"ס הבבלי ובדף היומי בהלכה. אכן, אין ספק שאיתרבו ספסלי, וב"ה עם ישראל רוצה לדעת את הש"ס".