וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם (שמות יב, לו)
היה זה רופא שיניים תל אביבי שבאקראי גילה חלון הצצה דקיק אל עולמם הייחודי של משפחת שוורץ. הוא נפעם, והוא סיפר על כך נרגשות לר' חיים אדלר (החזן המפורסם). "אני רוצה לספר לך דבר מעניין!" קרא לעברו. "אתמול היו כאן אורחים חשובים – דוד לייב ואשתו". ואז סיפר לו, והוא סיפר לנו:
כשהוחלט בבית משפחת שוורץ להרכיב לרבנית שיניים תותבות, יצאו השניים לתל אביב לרופא שיניים מומחה. נקל לשער שזו היתה נסיעה נדירה. אמנם בעת בואם ארצה התגוררו ביפו הסמוכה לתל אביב, אך משעברו לדור בשיכון ויזניץ בבני ברק, לא היתה להם סיבה לבקר יחד בתל אביב.
ד"ר ר' משה לרנר רופא השיניים הכיר מיד את ר' דוד לייב עפ"י מראהו וקיבלו בחביבות. ר' דוד לייב אמר וביקש את מה שביקש, הרופא הסביר ועשה מצדו את המקסימום. נרשם להם תור אחרי תור, ועוד הזמנה נוספת, ובסופה של פרוצדורה נקבע להם מועד לקבלת השיניים באופן סופי.
הרופא הוציא מהמגירה את השיניים המוכנות, עשה את כל הסידורים, והשיניים נכנסו אל הפה הטהור, אותו פה של הצדקנית. אותו פה שלא טעם 'מילה מגושמת' – פה זך.
השיניים התותבות הורכבו על החניכים. כמו תמיד, הלסת והחניכיים קיבלו מבט חדש, שונה לחלוטין. ד"ר לרנר הוציא 'מראה' גדולה והגישה לרבנית, כך עושה רופא בכל טיפול מסוג זה – לתת לפציינט את האפשרות לראות, איך עוצבה חיצוניותו הכללית, איך נראה הפה בלי השיניים ועם השיניים וכו'. מי שמרכיב לעצמו שיניים יודע שמאותו רגע הוא נראה שונה לגמרי, בדרך כלל יותר טוב.
"תשמע נא", אמר ד"ר משה לרנר לר' חיים אדלר. "החזקתי את הראי בידי, והיא – במקום ליטול את המראה, סובבה את ראשה לעבר ר' דוד לייב וחייכה. גם הוא חייך. היה זה חיוך נדיר, חיוך מהורהר. חיוך שטומן אחריו סוד. נתתי להם את הכבוד – הבטתי בשתיקה.
"לאחר שניות של חיוך העזתי ושאלתי את ר' דוד לייב: על מה ולמה בא החיוך? מה קרה? ס'איז עפעס געשען? – האם משהו קרה?
"ר' דוד לייב חייך יותר, אך התקרב ולחש לי סוד, משפט קצר: 'מאז יום חתונתה היא לא הסתכלה במראה', אמר.
"ידי שהחזיקה במראה התרופפה. שאלתי: אז לא?!
"'נכון. ניין. לא!' השיבו שניהם חד משמעית".
דמותם שהשתקפה במראה לפני הרופא, סיפרה את סיפורם של זוג צדיקים שמימיהם לא הביטו בעצמם. הם ראו במראות את הטוב והיפה שבאחרים. זוג חסידים, שלא חיפשו לראות את החיצוניות של גופם הגשמי. אבל החיצוניות של אחרים היתה בראש מעיניהם.
על עצמו, לא לחש ר' דוד לייב באוזני הד"ר אם הסתכל במראה. אך סביר להניח (מ'קל וחומר') שלא הביט במראה. על כך יש לציין (כהוכחה מסוימת), כי אחת התמונות המפורסמות של ר' דוד לייב מסתירה מאחוריה סיפור, מפי הצלם ר' יעקב הלברשטיין:
"בהזדמנות ניגשתי עם תמונה זו לר' דוד לייב, הראיתי לו אותה. חשבתי שיחייך, יגיב בקצרה, יזרוק משפט חריף כדרכו. אך הופתעתי ר' דוד לייב הביט עלי ועל התמונה, כמי שלא מבין מה אני רוצה ממנו. 'איני יודע מי זה', אמר והפליג לדרכו"…
(מתוך 'בחוזק יד', פרקי גבורה מחייו של ר' דוד לייב שוורץ זצ"ל)
הסיפור לא נראה הגיוני
היא באמת יצאה מהבית בלי לבדוק במראה שהיא צנועה ומסודרת?
מדהים! אך לאור כל מה שמספרים עליו – זה בדיוק האיש! הוא היה מגיע כל בוקר לבית הכנסת איצקוביץ בבני ברק ומכריז: השנורר הגיע!!! כולם – אבל כולם – הרי ידעו מיהו ונתנו לו כל אחד כנדבת ליבו. הוא היה מכניס את הכספים לכיסים, לגרביים, מתחת לכובע, וכשנגמר המקום – שוב הכריז: די, מספיק להיום. מחר אבוא שוב. את כל הכספים היה תורם לזוגות צעירים שהתחתנו ולא יכלו לקנות דירה. הוא עצמו היה גר – כך סיפרו – בדירה קטנטונת. יום אחד מס הכנסה החליט לבדוק כמה זוגות חרדים שטענו שאינם עובדים אלא תורתם אמונתם. הגיעו לדירה של הראשון – ושאלו אותו – מניין לכם דירה , הרי אינכם עובדים? ענו: מרב דוויד לייב… הלכו לשני ולשלישי ולרביעי – והתשובה תמיד היתה אחידה: הדירה? מדוויד לייב… הפקחים ממס הכנסה היו בטוחים שעלו על כריש אמיתי, ובאו לבדוק באיזה ארמון גר דוויד לייב. להפתעתם מצאו יחידת דיור קטנטנה, כי את כל הכספים שאסף כל ימי חייו היה תורם לאחרים…