באחת השנים שהה הרבי בעל 'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע בבלגיה בחג הסוכות. במהלך סעודת החג החל לרדת גשם שוטף, וזלעפות המטר שדפקו בעוז על הסכך הגירו נחילם של מים אל תוך הסוכה. הקור העז וגשם הזלעפות הניסו את יושבי הסוכה לתוך הבית, אולם הרבי לא מש ממקומו. הוא ישב, כשפניו קורנות משמחה עילאית, וזימר מזמירות החג בחשק ובהתלהבות. למלוויו של הרבי קשה היה לעמוד בקור העז וברטיבות המחלחלת, אולם הרבי אחוז היה שמחה כצומה, וכאילו לא שת לבו לכל המתרחש סביב.
לאחר שהתפזרו העבים והגשם חדל לרדת, בקשו החסידים להבין את פשר הדבר, והרבי הסביר: "במשנה במסכת סוכה (ב, ט) מובא, כי כשיורדים גשמים, משול הדבר לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו רבו קיתון בפניו. ומה עושה העבד, כששופך לו אדונו קיתון בפניו?" שאל הרבי ומיד השיב: "הוי אומר, אם שוטה הוא – בורח, אולם אם פיקח הוא – נשאר כדי לרצות את אדונו, ואדרבה, שמח הוא גם כשרבו גוער בו וגם כששופך קיתון בפניו, שמח הוא על הקשר שיש בינו לבין אדונו, ומנסה לרצות את אדונו ולהיטיב את מבטו עליו".
(מתוך מאמר מרוה לצמא – הרב ישראל פולק – בעיבוד מ. וינשטוק)