רבינו חיים בן עטר זיע”א, בעל ספר “אור החיים” על התורה, אשר התחבב על כל שדרות העם, ממזרח וממערב. היה מגדולי המקובלים במאות השנים האחרונות.
נולד בשנת ה’ אלפים תנ”ו בעיר 'סאלי' שבמרוקו, לאביו הרב ר’ משה בן הגאון הקדוש מוה”ר חיים ממשפחת בן עטר, שהיו מגולי ספרד. רבינו קיבל את תורתו מזקנו רבי חיים, שעל שמו הוא נקרא.
עוד בצעירותו של רבינו הקדוש, קדושתו ופרישתו היו לשם דבר, והכל ניבאו לנער גדולות ונצורות. למרות שבעיר סאלי היו תלמידי חכמים גדולים וקדושי עליון, בלט רבינו על כולם. בהגיע ימים קשים בהם גברו הרדיפות נגד היהודים בסאלי, בשל חמדת הממון של המושלים, ובשל הקנאות הדתית שהתגברה, ועקב סכנת החיים שריחפה על יושבי העיר היהודיים – ברחו יהודים רבים וביניהם גם משפחתו של רבינו, שנמלטה אל העיר מכנאס, שם הוזמנו להתארח אצל רב העיר רבי משה די אבילה זיע”א, שנודע כתלמיד חכם מופלג והפך להיות תלמידו של רבי חיים הזקן. במשך כל השעות הרבות שלמדו השניים תורה יחדיו – ישב חיים הקטן וגמע בשמחה את מימי התורה, שהפיקו מפיהם שני גדולי תורה אלו. לאחר שפסקו הרדיפות, בהיות רבינו הקדוש בן שתיים עשרה שנה, שבה משפחתו לביתם בסאלי.
רבינו היה בעל מופתים רבים, וקדושתו התפרסמה גם בקרב הגויים. סיפורי מופת רבים עברו מדור לדור על רבינו, המוכר מכולם הוא הסיפור על הנס בו ניצל רבינו מגוב האריות.
עלייתו לארץ ישראל
בשנת תק”ב עלה רבינו הקדוש ממרוקו לארץ ישראל, דרך ליוורנו שבאיטליה. בימי נדודיו בארצות אירופה השלים את ספרו “אור החיים” על התורה. גם ספרו בהלכה “פרי תואר” על שולחן ערוך חלק יורה דעה, ועוד ספר נוסף הנקרא “ראשון לציון”, ובו חידושיו על הש”ס.
כשהגיע רבינו לירושלים עיה”ק בסוף שנת תק”ב, כבר הלך לפניו שמו, וגבירי ליוורנו קבעו לו ישיבה שם בחצר מדרש “כנסת ישראל”. וכך עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, ישב שם מובדל ומופרש מכל ענייני העולם, והפליג מאוד בקדושה ובטהרה בהינזרו בכל חמדות החיים, עד כי רואי פניו המאירות חשבוהו למלאך ה’ צבאות שהשכינה חופפת עליו כל היום, ונהרו אליו תלמידים רבים להסתופף בצלו, ושקד שם על התורה והעמיד תלמידים גדולי ישראל, ואחד מגדולי תלמידיו היה מרן החיד”א זיע”א.
רבינו נפטר במוצאי שבת קודש ט”ו תמוז בתחילת הלילה, ובאותו זמן בעיר מז’יבוז’ שבאוקראינה, הבעש”ט נטל את ידיו לסעודה השלישית (ששם הזמן היה לפני השקיעה), ואמר “כבה הנר המערבי”. כששאלוהו תלמידיו במוצ”ש לפשר הדבר, אמר הבעש”ט כי נפטר רבינו חיים בן עטר. כששאלוהו כיצד ידע זאת, אמר להם כי ישנה כוונה אחת בנטילת ידיים, הידועה רק לחד בדרא, ורק רבינו חיים בן עטר ידע את אותה כוונה, ובעת נטילת הידיים לסעודה שלישית התגלתה לו כוונה זו, וידע כי נפטר רבינו חיים בן עטר…
גם לאחר פטירתו של רבינו הקדוש, סיפורים מופלאים שזורים בשמו. סיפור מופלא כזה התרחש בזמן מלחמת תש”ח. באותה מלחמה שפרצה בכל גבולות ארץ ישראל, נכבשה העיר העתיקה של ירושלים. מימדי ההרס שחוללו הירדנים ברובע היהודי של ירושלים העתיקה, התגלו רק לאחר מלחמת ששת הימים. הם הרסו בתי מדרשות ובתי כנסיות שברובע היהודי, ואף את ספרי התורה שרפו בידיהם הטמאות. הירדנים לא הסתפקו בזאת ופנו אף להציק לשוכני עפר. הם פנו להר הזיתים, הרסו מצבות והחלו לסלול כביש. לשם כך הובא טרקטור אשר החל לחרוש וליישר את הקרקע. מצבה אחר מצבה התמוטטו תחת עוצמתו של הטרקטור, עד שהגיע לשטח קברו של 'אור החיים' הקדוש.
כאשר הגיע הטרקטור לציונו בכדי להרוס את המצבה, מיד התהפך והנהג נפל ומת במקום. הירדנים תלו את הדבר בטרקטור. הם חשבו שכנראה חל קלקול במנוע, ויש להביא מיד מומחה שיתקן את הטרקטור. המכונאי הגיע, תיקן מה שנראה לו, ומיד אח”כ הגיע נהג אחר על מנת לסיים את משימת קודמו: הרס מצבות. אולם אך נגע קצה הטרקטור במצבה של הרב, ומיד התהפך והנהג נהרג. עכשיו הבינו הירדנים שיד הצדיק בדבר, אך עדיין לא נכנעו. ברום לב, במחשבה של “כוחי ועוצם ידי”, ביקשו לנתץ את המצבה ויהי מה.
לשם כך לקחו פטיש כבד במטרה להרוס את המצבה, אולם כאשר הרים הערבי את הפטיש נשמט זה מידו ורוצץ את ראשו. הפעם, נבהלו הירדנים והבינו שקדושת הצדיק הטמון במקום זה, היא הגורמת למקרים אלו, ומיד נסו מהמקום ואיש לא העז לגעת יותר בקברו של רבינו הקדוש…