פעמים שאדם עובר על איסורי תורה, מפני שהיצר מפתהו שעל ידי זה ימצא חן בעיני הבריות, וכגון שמראהו יהיה יפה יותר. והדבר באמת בהפכו, שגם החן שימצא לפי דעתו, הוא רק אצל אנשים נערים וסכלים, אבל אצל אנשים חשובים אדרבה יתגנה בזה הרבה, ואם כי אין מגידים לו בפיהם, אבל נבזה הוא בלבם עבור זה.
ויותר מזה, נבחן בכור הנסיון, שאפילו מי שגברה תאוותו על שכלו, גם הוא מודה שמי ששכלו גבר על תאוותו הוא מכובד יותר ממנו, אלא שאומר שהוא אינו יכול להתגבר על תאוותו. ואף שכל אחד מהם רוצה שימצאו עוד בעלי עבירה כמוהו, ולא יהיה הוא בן יחיד בעוון זה, מכל מקום יודע האמת בנפשו שאין זו דרך ה'.
וגם צריך לדעת מה שכתוב בספרים, כי כל עוון ועוון שאדם עושה, משקץ ומתעב נפשו בחלאת הזוהמה, והזוהמה ניכרת עליו, עד אשר ינקה ממנה בגיהנום, והזוהמה מאוסה כל כך, עד אשר נקראת בשם 'צואה', ונמצא שהעובר עבירה מביא גיעול ולכלוך על פני נפשו מחלאת העוון, ובכל עת ועת שעובר, מוסיף לכלוך וזוהמה עליה, עד שלעתיד, בהפרד נפשו מגופו, יהיה אור פניו חָשֵׁך משחור, וזוהמתו ניכרת ונודפת למרחוק.
וחכמינו ז"ל הבטיחונו: כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות. ודבריהם בודאי נאמנים וקיימים, ואם כן, המפקיר דברי תורה בשביל שחושב למצוא חן וכבוד על ידי זה, עליו לדעת בבירור כי לבסוף יסבב ה' שינחל בוז וקלון, ולהיפך- השומר ומכבד אזהרות התורה, יכובד מן הכל.
[תפארת אדם פרק ה, בשינויים קלים]