הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
שובו בנים שובבים!
אנו עומדים בעיצומן של הפרשות בהן נקרא על גאולת מצרים, המבטאת את הגאולה מעומק התהום והעליה לדרגות הקדושה הגבוהות ביותר, כפי שקרה במעמד הר סיני. בשבועות הללו טמון סוד הגאולה בעבר, אך האר"י הק' גילה כי גם בהווה, השבועות האלה טומנים בחובם אוצר של גאולה. השבועות האלה, הם מתנה יקרה וחד שנתית בה יש לכולנו – ככלל ישראל, וגם לכל פרט ויהודי בפני עצמו, את היכולות והכוחות לצאת מכל שעבוד ואפלה לחירות ולאורה. בשבועות האלה קיבלנו כוחות שמימיים עילאיים כדי להתנקות, להזדכך ולהתרומם לדרגות גבוהות ביותר.
לפיכך, קיבלו השבועות הללו את שמם הנודע: 'ימי השובבי"ם ת"ת', המרומזים בראשי התיבות: ש'מות, ו'ארא, ב'א, ב'שלח, י'תרו, מ'שפטים, ת'רומה, ת'צוה. אלה הפרשות בהן נקרא על הגאולה, מעומק תהום שפל הטומאה בו היינו במצרים, עד למצב בו זכינו לקבל את התורה ולבנות משכן להשם יתברך בתוכנו – המעלה הגבוהה ביותר שבן אנוש יכול לשאוף אליה.
באופן מודגש, עוסקים ימי השובבי"ם בהיטהרות ובקדושה. יהודי, כל יהודי, נשמתו היא יהלום זך ונקי, טהור ונוצץ. גם אם חוטא חלילה, הוא כמו יהלום שמתלכלך בלכלוך חיצוני, כמו מרגלית השרויה בתוך ביצה. אם ירצה היהודי – הוא יכול לשטוף את היהלום, לנקותו, להבריקו ולחדש את פניו, וראו זה פלא – היהלום יחזור לנצוץ כמקדם. בימי השובבי"ם קיבלנו כוחות ייחודיים לעשות בהצלחה את התהליך הזה. לנקות ולהסיר את הלכלוך שדבק בנשמתנו היהודית, ולזככה כדי שתחזור לנצוץ כמקדם. לפיכך, ראוי לייחד מחשבה לשאלה, כיצד מונעים מהלכלוך להצטבר על הנשמה, כיצד מנקים אותה ושומרים עליה נוצצת ומאירה…
הבה נתבונן במצלמה. המצלמה כוללת מערכת משוכללת המסוגלת לצלם רבבות פרטים בתוך דקה, ניידת ומסתובבת לכל מקום, פועלת כמעט בכל תנאי ראות ומזג אוויר, בעלת זום משתנה בלי צורך בלחיצת מקש, ומורכב עליה כרטיס זיכרון המכיל מיליוני קבצים, אותם הוא יכול לסרוק בשבריר שניה… בנוסף, ב'כרטיס הזיכרון' מובנית תוכנה ייחודית, המזינה את כל הנתונים שבמצלמה למחשב משוכלל, המפרק ומסדר את הנתונים והתמונות וגם מסיק מהן מסקנות. כל זאת בצורה אוטומטית לחלוטין, ללא חיבור לחשמל, וכמעט בלי צורך בתיקונים…
מובן, כי המצלמה המדוברת היא זוג העיניים שלנו. העיניים הן המצלמה המשוכללת ביותר שכל פלאי הטכנולוגיה לא הצליחו להתחרות בה – הן רואות, מבחינות, מסתכלות, מתמקדות, מצלמות רבבות תזוזות בשניות, משמרות ומזינות נתונים למוח, שבתוך שניה פוקד עליהן קדימה מה לראות וכיצד… זו מערכת משוכללת ביותר, שכשמשתמשים בה באופן נכון – אין ערוך לאיכותה ויכולותיה. אך באותה מידה ממש, זו מערכת רגישה, רגישה מאוד… מה שהעיניים רואות – מצטלם, נשמר, מוזן למוח ומפעיל את המחשב. כשחז"ל אומרים 'עין רואה והלב חומד וכלי מעשה גומרין' – בדיוק לזה הם מתכוונים.
כדי לשמור טוב יותר על המערכות שלנו, על המוח, על המחשבות, על המעשים ועל הפעולות שלנו, צריך להתחיל מהשורשים, מהעיניים. כשהעיניים שמורות, כשהעיניים מתפקדות בצורה נכונה, כשאנו רואים את מה שצריך ורק את מה שצריך – המוח שלנו קולט נתונים בצורה נכונה, מתייעל, וכל גופנו פועל נכון.
לפיכך, חסד עשה עמנו אבינו שבשמיים, כשנתן לנו מצוה תמידית: 'ולא תתורו… ואחרי עיניכם'. זו הוראת הפעלה שיכולה להציל אותנו, היא נועדה לשמור על השפיות שלנו, על היכולת של המוח שלנו לתפקד נכון ויעיל, בלי להתבלבל, בלי להתערבל, בלי לאבד שליטה כתוצאה ממה שעינינו רואות…
כשנחפש את הנקודה, בה"א הידיעה, במה עלינו להשקיע את הכוחות בימי השובבי"ם, נוכל למצוא את העיניים כגורם הדרמטי ביותר. כדאי להשקיע בימים אלה עוד קצת מאמץ, בחשיבה איך נשמור על העיניים טוב יותר – לראות רק מה שצריך, ולהיזהר מלהביט במה שלא צריך. ובפעם הבאה, כשתזדמן לפנינו ראיה אסורה, העיניים שלנו יעופו מעצמן אחורנית, יברחו מהמראה הזה, כי הוא מסכן אותנו. הרבה יותר כדאי לשמור על העיניים לראות רק דברים טובים, כי דרך העיניים – המוח, החשיבה, הגוף וכל מערכותיו – כולם יעבדו הרבה יותר טוב!
מבחן בפתקאות…
שבועות מספר לפני המעמד הגדול, כבר החלו השמועות ברחבי התלמוד תורה על האירוע המתקרב. מעמד גדול ומעניין עומד לקרות, וכל הילדים החלו להתכונן לקראתו בהתרגשות עזה ובמתח גואה… הגיע יום ראשון, י"ב אב תשס"ט, הוא יום המעמד. כבר משעות הבוקר, הסתובבו הילדים בנשימה עצורה, ממוללים באצבעותיהם פתקאות קטנות, בהן כתבו ציטוטים מדברי הגמרא, מכל קצוות הש"ס. כל ילד שמר את הפתק צמוד אליו, ולא גילה לאיש מהו המאמר שבחר לכתוב, מהו המאמר בו יבחן את הבחור הצעיר העומד לעלות על הבימה…
ואז החל המעמד, מרהיב ונורא הוד. בפני קהל עצום של 1,700 ילדי תשב"ר, ישב בחור צעיר וצנום על במה גבוהה, במרכז אולם ת"ת חשוב באשדוד. השולחן שלפניו היה ריק מכל – לא ספר ולא גמרא, לא מחשב ולא תוכנה, רק מיקרופון קטן…
שם הבחור שישב על הבמה הוא ר' פנחס ב"א, שהיה אז כבן עשרים בלבד. מולו ניצב אחד מחשובי המחנכים, שנשא את קולו מול הילדים הנרגשים: "ילדים יקרים! כעת נוכל לראות להיכן יכולה להגיע ידיעת התורה, עד כמה ניתן לזכות בשליטה מוחלטת בכל מכמני הש"ס. הנה, בשבועות האחרונים אספנו מאמרי חז"ל שונים, וכל ילד מחזיק עכשיו פתק, ובו מאמר חז"ל שבחר מכל פינות הש"ס. כעת, נאסוף את הפתקים ונקרא אותם בקול, ור' פנחס היושב עמנו, יגלה את המקור של כל מאמר ופתגם מתוך זכרונו!".
כשניתן האות, עברו המחנכים בין התלמידים ואספו את הפתקים. הצטברו פתקאות ובהן כאלף מאמרי חז"ל מכל מסכתות הש"ס, שנכתבו כציטוט מדויק אך בלי לציין להן מקור.
ואז, השתרר שקט מתוח. אחד המחנכים עלה אל הבימה וקרא את הפתק הראשון: "איזוהי עבודה שבלב, זוהי תפילה", נכתב בו. ר' פנחס ענה מיד: "תענית דף ב'". מיד נקרא הפתק השני: "ארבעה דברים צריכים חיזוק", ור' פנחס גם כאן לא השתהה, ושלף מיד את המקור: "ברכות דף ל"ב". אלו היו השאלות הקלות. המתח באולם האמיר כשהגיעו למאמרי חז"ל פחות מוכרים. בכוונה תחילה הוכנסו גם 'שאלות מכשילות', כמו שאלה הנוגעת לקרבנות, שאותה בוודאי יחפש ר' פנחס במסכתות זבחים ומנחות, ולא יעלה על דעתו את התשובה הנכונה. וכך הוא נשאל למקור מאמר חז"ל "תיקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני" – – –
הס השתרר באולם, הכל חשבו כי בפני האתגר הזה הוא לא יעמוד. אך ר' פנחס לא הוצרך אפילו לחטט בזיכרונו, ובוודאי שלא הסמיק לרגע. כמו ממחשב אוטומטי שלף את התשובה ממוחו: "מסכת מגילה, דף ל"א"… למעלה מאלף ציטוטים מהש"ס נערמו על השולחן ונשאלו, ור' פנחס מוצא את מקורם בשבריר שניה במוחו. באולם, ישבו המומים ונדהמים תלמידי הת"ת, לצד מחנכיהם. לא ייאמן – בחורצ'יק צעיר כבן עשרים, השולט שליטה כה מלאה בכל מכמני הש"ס! כל ציטוט וכל אמירה, כל פתגם וכל מושג מהתלמוד – הוא מוצא את המקור בשברירי שניה!
המעמד המרשים הסתיים בשקט של הלם, שהפך אחר כך למחיאות כפיים סוערות לגאון הצעיר. אך כל מי שהיה שם, וגם מי שרק שמע על המעמד הזה, נותר עם שאלה פתוחה: איך? איך מגיעים לבקיאות כזו? האם הוא ניחן בכשרון נדיר או בזכרון יוצא דופן? ר' פנחס ניסה להיעלם אל דפי הגמרא האהובים, אך לזיכוי הרבים ניאות לשתף אותנו בסיפורו האישי, הנחשף כאן מפיו לראשונה:
גילוי לחיים!
כילד צעיר נחשב פנחס ככישרון בינוני. הוא ידע ללמוד ולהבין באופן ממוצע למדי, אך הזיכרון שלו היה חלש במיוחד. בייחוד הגיעו הדברים לידי ביטוי כשהיה צורך לסכם חומר לימודי ולסדרו לקראת מבחן – אז מוחו היה מתבלבל ומסתחרר, ובתוך כמה רגעים נמחקו שעות לימוד רבות וידע תורני רחב.
"אני זוכר", מספר ר' פנחס, "כיצד הייתי לומד ומשנן את הנלמד בחיידר. הצלחתי להבין את החומר בקצב רגיל, הבעיה הייתה כשהתחילו להצטבר יותר מדי נתונים בסוגיא אחת – ואז הזכרון היה בוגד בי, המוח לא קלט בצורה נאותה, ולא הצלחתי לזכור דבר…". הוא ממשיך במבוכה: "אני מתבייש להראות את תוצאות המבחנים שלי מאותן שנים – כי גם אחרי לילות כימים של השקעה בלימוד ושינון וחזרה, התוצאה הייתה שלושים אחוזים, מקסימום ארבעים…".
לקראת סיום שנות לימודיו בת"ת, הגיעה תקופת המבחנים לקראת הישיבה הקטנה. פנחס השתדל מאוד, יגע ולמד אינסוף שעות, חזר ושינן בלי הפסקה, ולא עצם עין בלילה שלפני המבחן מרוב מתח וחרדה… עם שחר, השכים קום והחל להתפלל בדבקות. הוא שפך דמעות בתפילה ובתחינה, ובשעות שנותרו – שב ושינן… אך מה רבה הייתה אכזבתו ברגע המבחן. כל השעות, הימים והלילות, התחנונים והדמעות – לא הועילו מול זכרונו הבעייתי כל כך. ברגע הכניסה לחדר המבחן כאילו נמחק כל דיסק הזכרון במוח, כל המאמץ והחזרה ירדו לטמיון…
הוא לא ציפה לתשובה אחרת מזו שקיבל: 'לצערנו, בנכם לא נמצא מתאים ללמוד בישיבתנו בשנת הלימודים הבאה. אנו מאחלים לכם הצלחה ובריאות', נכתב במכתב הקצר שמוען להוריו. רק אחרי שאביו הפעיל פרוטקציה התקבל פנחס לישיבה, מתוך אכזבה על הדרך בה הגיע אליה – למרות יכולותיו ולא בגללן, על אף זכרונו הבוגדני ולא בעטיו…
בקיץ שאחריו, נערכה שמחת ה'בר מצוה' של פנחס. פנחס התכונן אליה בהתרגשות, ובין היתר שהה רבות בבית הכנסת הסמוך לביתו, לומד הלכות תפילין ונערך לקראת היום הגדול. ואז קרה המפנה ששינה את חייו: לפתע מצא גיליון מודפס, שבכותרתו נכתב 'סגולות לזיכרון'. פנחס קפץ על המציאה כמוצא שלל רב – הן כל הבעיה שלו בחיים היא בתחום הזיכרון, אולי כאן, בגיליון זה, יימצא הפתרון והוא יצליח לאתר סגולה שתהפוך אותו לאדם זוכר, עם זיכרון חי ופעיל? אולי כאן טמונה ישועתו?
הוא הביט בשורה הראשונה, בה נכתב: "אמר הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע: השומר עיניו בקדושה ובטהרה, מובטח לו שכל מה שילמד ויראו עיניו יזכור ולא תשלוט בו השכחה כלל!".
פנחס קורא שוב ושוב, ואינו מאמין. הוא משפשף את עיניו, ונדהם. "מה?!", מספר ר' פנחס על תחושתו באותה עת, "אני אומר לעצמי: הרי זו הבעיה שלי, זה בדיוק הפתרון לבעיה שלי. אני סובל כל כך משכחה, אני לא מצליח לזכור כלום, היתכן כי כתוב לפניי הפתרון? האם אני ניצב מול גילוי חיי?!". הוא הוסיף לשבת, המום. בתוך תוכו התחוללה סערה – הרי הזיכרון הוא המצוקה שלו, הקושי המרכזי שלו בחיים, וכאן הוא עומד מול הפיתרון המובטח, מובטח, מובטח!!! ומנגד, כמה אחריות ועול ומסירות צריך כדי להיות בדרגת שומר עיניו בקדושה ובטהרה…
ההתלבטות הייתה קשה, קורעת לב. הדבר משול לאדם טובע, שמישהו מושיט לו יד להצילו אך דורש סכום עתק בגין ההצלה שאין לו מהיכן לשלם… להתחייב לשמירת עיניים ולזכות בזיכרון, או לוותר על הפתרון כי המשימה כה קשה?
הדילמה הוכרעה לבסוף, לטובת הצלת חייו, במשמעות הכי עמוקה של המילה. פנחס קיבל על עצמו במילים פשוטות וברורות: 'אני מקבל על עצמי לשמור עיניי בקדושה ובטהרה מרגע זה ואילך', אמר בעיניים עצומות, ותוך סיפוק רב על ההחלטה האמיצה. 'עזרני בורא עולם שאצליח לעמוד במשימה הזו ולשמור עיניי בקדושה, וזכני לראות במימוש ההבטחה שלא אשכח דבר מלימודי!', התחנן בדמעות שליש…
כשההחלטה עברה לשלב היישום, גילה פנחס עד כמה היא קשה מצד אחד, אך ממלאת סיפוק ושמחה מהצד השני. זה לא קל להתמסר ליעד, אך הוא בחר להיאבק, בנחישות, בעוצמה, באומץ ובגבורה. גם אם היו מי שהביטו בו במבט מוזר, גם אם היה נראה לו שהוא בעצמו כבר מגזים – הוא לא ניסה להתחמק ולעגל פינות. הוא שומר את עיניו בלהט, ויהי מה!
חודשיים ימים של מאבק, בימי הקיץ בהם הניסיון קשה שבעתיים. חודשיים ימים של ניסיון מתמיד ועקשני, בו היצר מנסה ומנסה, ופנחס הודף ודוחה. לכל אורך החודשיים הוא ניסה שוב ושוב לראות אם הסגולה כבר פועלת, ולא נואש גם כשראה שעדיין זכרונו מתעתע בו. אבל אחרי חודשיים קרה המפנה. שוב הוא למד עמוד גמרא, ושוב ניגש להיבחן. תחושה פנימית אמרה לו שמשהו השתנה…
התוצאות הותירו אותו הלום רעם. לראשונה בחייו, זכה לראות בשולי מבחן בכתב את הציון תשעים ושבעה אחוז! לראשונה בחייו זכרונו לא בגד בו, הוא זכר היטב את החומר וכתב אותו בנינוחות ובקלות! לראשונה בחייו השיג תוצאה שאפשר להתגאות בה!
מאותו יום ואילך, כל קשיי הזיכרון שלו הפכו להיסטוריה רחוקה. ר' פנחס הפך לגאון, בחור שלומד ולא שוכח דבר. מאותו יום שקיבל על עצמו משהו השתנה, והיום – כל מה שהוא לומד פעם אחת נקלט, מסתדר, נרשם, וזכור היטב…
סיפורו של ר' פנחס מלמד אותנו, עד כמה העיניים הן רבות השפעה על המוח והזיכרון שלנו. עד כמה הן הקובעות ומכריעות את יכולות המוח שלנו. כששומרים עליהן נקיות וזכות, המוח מתנקה, מזדכך, שומר על עצמו היטב, נקי וזך… בפעם הבאה שנצא לרחוב נזכור שכל ראיה נכנסת, נרשמת, נשמרת. הראיות שאינן ראויות משבשות לנו את המוח, מחלידות את המצלמה. הרבה יותר כדאי לשמור על העיניים נקיות ולזכות לזכור באופן ברור וצלול את כל מה שחשוב באמת לזכור!
לסיום, ידידי ר' פנחס מוסיף ואומר: "אני גר בקרית גת, בסביבה לא קלה לשמירת עיניים. אבל ברגע שההחלטה הייתה נחושה ואמיצה, סופית וברורה – הצלחתי לעמוד בה, ולזכות בתועלתה. שמירת עיניים היא אולי משימה, אבל ברגע שמחליטים עליה ומתעקשים לעמוד בה – כל אדם, בכל גיל, בכל מצב ובכל סביבה יכול לשמור את עיניו, ולזכות בסייעתא דשמיא! אין סיבה להירתע, אין סיבה לדחות, היצר מאיים שזה בלתי אפשרי, אבל האמת היא שבהחלטה ברורה ועקשנית – זה אפשרי, זה מעשי וזה מאוד מאוד כדאי!".
למה להשפיל עיניים בחדר המדרגות?
במשך שנים ארוכות, נהג מורי ורבי, כ"ק האדמו"ר מנדבורנה זי"ע, לעלות לביתו בעיניים מושפלות ארצה. גם כשכבר נכנס הביתה, נותר בעיניים מושפלות עד שווידא נאמנה כי אין מישהו זר בבית…
הדבר היה לפלא. ממה חושש הרבי בחדר המדרגות בבנין מגוריו? על שום מה הוא משפיל את עיניו בתוך ביתו פנימה?
לימים, שמעתי מהרבי זי"ע את הסיבה: "פעמים, מזדמנות לביתי אורחות מכל המינים והסוגים, הבאות לבקר את הרבנית. גם עוזרת הבית עשויה להיות בבית, בדיוק בשעה בה אני מגיע הביתה. איך אני יכול להרים את העיניים כשאינני בטוח שהסביבה סטרילית מכל מראה אסור? איך אני יכול לשאת עיניים בחופשיות כשאינני בטוח כי עיניי יישארו זכות ובטוחות?!"
הרבי הוסיף במתק לשונו: "הרי אם נבין כי גודל הנזק מראיה לא ראויה, הוא כמו אבן הפוגעת בעדשת העין, כל בר דעת ייזהר ויישמר ולא ייקח סיכון כלשהו. והרי הנזק מראיה אסורה גדול לאין ערוך!".
העיניים הן כלי עדין ורגיש, כל ראיה אסורה או ספק אסורה – מסכנת אותנו. כשנצא לרחובה של עיר או כשיזדמן לפנינו עיתון כלשהו, בכל כניסה לחנות ולפני היחשפות לכלים טכנולוגיים מתקדמים, הבה נוודא כי העיניים יישארו בטוחות וזכות, שלא ייווצר בהן נזק חמור מאבן…
(מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע' הרב קובלסקי)