ישנם אנשי מעשה שמחמירים שלא לאכול בפסח מצה שהושרתה או בושלה במים, מחשש שמא נשאר על גבי המצה מעט קמח שלא נילוש ולא נאפה כראוי, וכן נוהגים רוב החסידים (שערי תשובה ת"ס, י; מחצית השקל תנ"ח, ד; ושולחן הרב תשובה ו).
דעת המתירים אכילת מצה שרויה: אין לחשוש להישארות קמח – בפרט בימינו שאופים מצות דקות, ובמאפיות אין מצוי הקמח באזור האפייה, וכן נהגו הגר"א במעשה רב, פסח; והחתם סופר (מנהגי חת"ס י, כ"ה) ובשו"ת שאילת יעב"ץ (י"ב, ס"ה) כתב: "אין למנוע שמחת יום טוב בהעדר מטעמי מצה מבושלת מחמת חשש רחוק".
הכרעת מרן החפץ חיים זצ"ל במשנה ברורה (תנ"ח, ד): "ופשוט דכשנאפה קודם פסח, אפילו היה בו משהו חמץ בהקמח, כבר נתערב ונתבטל, ומותר אחר כך לבשל המצות בפסח, דאין חימוץ אחר אפיה. ויש אנשי מעשה שמחמירין על עצמן ואין שורין ואין מבשלים מצות בפסח, מחשש שמא נשאר מעט קמח בתוך המצות מבפנים שלא נילוש יפה, ועל ידי השריה יתחמץ, ועיין בשערי תשובה שמצד הדין אין לחוש לזה, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ובפרט בימינו שנוהגין לעשות רקיקין דקים. ומכל מקום, מי שנוהג בחומרא זו, אין מזניחין אותו".
הנהגות הנזהרים מאכילת מצה שרויה
א. משתדלים שהמצות תהיינה תמיד מכוסות, שלא יפלו פירורי מצות למים או לתבשיל נוזלי, ויש המסירים את המצות מן השולחן בטרם מביאים מרק.
ב. יש שוטפים את כלי האכילה משאריות המאכלים מיד בסיום האכילה, ואף בשבת ויו"ט, אף שאינם צריכים כבר לאותם כלים לאכילה (שו"ת מנחת יצחק ח, מ"ג).
ג. רבים מהחסידים קיבלו חומרת שרויה, אפילו לעניין בליעות הכלים, ואינם משתמשים בפסח בכלים שבישלו או אכלו בהם בפסח מצה שרויה.
הקלות אף לנזהרים ממצה שרויה
א. נגעה מצה במים או במרק או תבשיל, ואוכלים אותה מיד – מותר, שהרי אין שיעור זמן להחמיץ, ולכן אפשרי להיעזר במהלך אכילת דג עם רוטב, בפרוסת מצה הניתנת מיד בפה. ובוודאי שמותר לשתות מים תוך כדי אכילת מצה, כשהמצה כבר בפה (שערי תשובה שם ומשמעות דברי המג"א (תס"ו, א).
ב. נפל פירור מצה לתבשיל, אפילו למחמירים, אין הדבר אוסר את שאר התבשיל, שעד כדי כך לא קיבלו להחמיר (שו"ת שבט הקהתי ג, קע"ח) ונמסר בשם החידושי הרי"מ: "משהו חמץ אסרו, משהו מצה לא אסרו".
סוגי נוזל ומאכל היוצרים 'השריה' למחמירים שלא לאכול מצה שרויה
מי פירות – יש מחמירים שלא להשרות מצה בשום מיצי פירות, אפילו טהורים, שמא יעוררו מי הפירות את כוח המים שבמצה, להחמיץ (שו"ע תס"ב, ב; סמא דחיי י"ג, ו; וכן נהג הגרי"י קניבסקי זצ"ל, אורחות רבנו ב, עמ' נ). ויש שלא החמירו כלל להשרות מצה במי פירות, שהרי בעצמם אינם מחמיצים כלל, ולאחר אפיית המצה אין בה כלל מים (שו"ע הרב בתשובה, ו; שערי תשובה שם וכן נהג האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל בעל 'דברי יציב').
יין – ברוב היינות מעורב מעט מים, פרט ליינות ביתיים – שבלא מגע מים. שמן – כמי פירות, שבוודאי לא התערבבו בו מים (שו"ע תס"ד, א; ובמשנ"ב, א).
חלב – אין מעורב בו מים, ודינו כמי פירות (רמ"א תס"ו, ה; ועפ"י פרסומי ועדת מהדרין – תנובה).
חמאה – אפילו למחמירים במי פירות, כשהחמאה קרושה מותר למורחה על המצה (משנ"ב תס"ו, כ"ו; ושו"ת שבט הקהתי ד, קל"ב).
גבינות – אין בהם כלל הימצאות מים, פרט לגבינת קוטג' (פרסומי ועדת מהדרין, תנובה).
ביצה – כמי פירות (שו"ע תס"ד, ד). מכל מקום, ביצה קשה שאינה רטובה במים בוודאי ניתן להניחה על המצה, כשם שמותר להניח אבוקדו על המצה אפילו למחמירים במי פירות.
מיונז – העשוי רק משמן וביצים, כמי פירות; מעורב בחומץ או בדבר שיש בו מים – אין להביאו במגע עם המצה.
'חריין' – מסלק המבושל במים – אין להניחו על המצה.
המתארחים בבית האוכלים שרויה
מן הראוי להכין לאורחים שאינם אוכלים 'שרויה' את הבישולים, בכלים נפרדים, ואין בחילוקי המנהגים באותו מקום משום "לא תתגודדו" (שערי תשובה ת"ס, י). אשה שבבית הוריה לא אכלה שרויה, ונישאת, ובעלה אוכל 'שרויה' – אינה צריכה התרת נדרים, מאחר שזה מנהג משום חומרה שלא מעיקר הדין, ודינה כהולך למקום שנהגו היתר בדבר מסוים, שאינו צריך התרה (דעת הגר"מ שטרנבוך שליט"א, שו"ת תשובות והנהגות א, ד"ש).
שרויה
מן הראוי להכין לאורחים שאינם אוכלים 'שרויה' את הבישולים, בכלים נפרדים, בספר נטעי גבריאל על פסח רוב חסידים נהגו לבשל שרויה בשביעי של פסח לכבוד אחרון של פסח ,אם כן חסידים לא מקפידין על בליעות ?