הרב אברהם פוקס
הגאון רבי רחמים חורי זצ"ל מג'רבא [שחי לפני כ-220 שנה], היה בבחינת "גדול, הנהנה מיגיע כפיו".
בכל בוקר היה עוסק בתורה מיד לאחר התפילה, ובשעות הצהריים היה עובד בעבודת הצורפות שהצטיין בה. לפנות ערב עלה שוב לבית המדרש לעסוק בתורה. כך שרוב שעותיו הוקדשו לתורה ותפילה, ומעט מזעיר עסק במלאכה.
ימי שני וחמישי היו ימי השוק בג'רבא, והרב היה מביא לשוק את הכלים שייצר בימי השבוע. יחד עימו בא גם אחד הצורפים, שהיה עוסק במלאכתו כל היום כולו: מן הבוקר עד הערב צרף באש והיכה בקורנס, יגע ועמל. ובימי השוק, כשהביא את תוצרתו, ראה והנה בידי הרב כלים רבים יותר ויפים יותר, והכל קונים את כליו ומשלמים בעין יפה. והוא, שעוסק בכל השבוע במלאכתו, מהזריחה ועד השקיעה, אינו מגיע לפדיונו. חלשה דעתו. פנה אל הרב, ושאל לפשר דבר.
ענה הרב: "הכל בזכות השבת!"
הלה תמה לתשובה, והסביר הרב: "הכתוב אומר: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת". "אבל גם אני שובת בשבת", קרא הצורף.
"אמנם כן", הסביר הרב. "אבל בפרשת ויקהל נאמר: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, תיעשה מעצמה כביכול, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'.
כלומר, אם השבת תהיה שבת שבתון, כביכול כפולה ומכופלת, בתוספת קדושה ולימוד תורה, תשרה ברכה מיוחדת במלאכה בששת ימי השבוע, וכאילו תיעשה מאליה!"…
(מעיין השבוע)