הרב מרדכי הלוי שוורצבורד
בכורות דף ג:
מכירת חמץ ובכורות לגוי והיתר עיסקא
בחסד השי"ת, זוכים רבבות אלפי לומדי הדף היומי לסיים מסכת 'חולין' ולפתוח במסכת בכורות. מצוות בכור בהמה טהורה – להביאו קרבן בבית המקדש. הבכור הוא קדוש ואסור בגיזה ועבודה. בזמן הזה שחרב בית המקדש בעוונותינו, ואי אפשר להקריבו, תקנו הראשונים להפקיע קדושתו על ידי שמקנים חלק באמא לגוי, וכאשר יש שותפות של גוי – הוולד אינו קדוש.
מכירה לגוי – מצווה או איסור
בגמרא בכורות דף ג: מבואר שרב מרי בר רחל היה מקנה את אזני העוברים לגוי כדי להפקיע קדושתם, ונענש שכלו בהמותיו, והאריכו התוספות לפרש מה החילוק בין רב מרי למה שאנו נוהגים למכור חלק באמא, כדי שלא יתקדש הבכור ולא יבואו חס ושלום לידי תקלה.
מה מקנים לגוי?
השו"ע יו"ד סי' ש"כ ס"ו פוסק, שמצוה לשתף את הגוי בבהמות מבכורות כדי להימנע מתקלה שע"י קדושת בכורה. לדעת השו"ע מספיק להקנות חלק בבהמה, שאם יחתך תהיה בעלת מום, לכן היו כאלו שהקנו את אוזן הבהמה לגוי. אך הש"ך (סק"ג) כתב שראוי להחמיר לכתחילה כשיטות שצריך להקנות דבר העושה אותה נבלה או טריפה, לכן רבים נוהגים היום להקנות לגוי את הקנה והוושט.
מכירת חמץ ובכורות
לפני עשרות בשנים, הנהיגו הרבנים במושבות וברפתות הבקר לעשות מכירת חמץ ומכירת בכורות, כך שכל מי שיש ברשותו בהמות, כאשר בא למכור חמץ אצל הרב – מחתים אותו הרב גם על מכירת בהמותיו לגוי, כדי שלא יקרה ח"ו שישכחו למכור ויבואו לידי תקלה. ראיתי מי שנתן בזה רמז שמכת בכורות היתה ביציאת מצרים, ומצוות הבכורות הינה חלק מסיפור יציאת מצרים, לכן מה מתאים הזמן לכלול מכירת הבכורות יחד עם מכירת החמץ.
מצוה נדירה פדיון פטר חמור – אם כלול במכירת חמץ
מעשה ביהודי שגר במושב, שציפה זמן רב לקיים מצוות פדיון פטר חמור. רכש אתון צעירה והמתין עד שהמליטה זכר. שמח שמחה גדולה והתכונן לעשות פדיון פטר חמור ברוב עם, אמר לו רב המושב שכאשר מכר את חמצו – מכר את בהמותיו המבכרות לגוי, נמצא שהקנה והושט של האתון שייכים לגוי והחמור הנולד אינו בכור. טען אותו יהודי שמעולם לא היתה דעתו למכור את האתון, רק את הבהמות הטהורות, ואדרבה כל מה שטרח בקניית האתון וגידולה הכל כדי לזכות במצוה הנדירה של פדיון פטר חמור.
הנה באמת בעוד שבבהמה טהורה יש מצווה למכור לגוי כדי להימנע מתקלה, בבהמה טמאה פסק השו"ע יו"ד סי' שכ"א ס"כ שאסור למכור לגוי ולהפקיע קדושתו, כיון שיש לו תקנה בפדיון בזמן הזה, אך רבני המושב הנהיגו למכור את הטמאות ג"כ, כיון שהיו רבים שנכשלו ולא ידעו לפדות את חמוריהם. וכאן עומד בעל החמור ומכריז בפה מלא שמעולם לא התכוון למכור את האתון!
כאשר עיינו בלשון שטר המכירה, שם נאמר בפירוש שמוכרים גם את החמורות המבכרות, אך הצבור אינו חותם על שטר מכירה, רק על הרשאה לרב למכירת חמץ, ונוסף בשטר שממנים את הרב ונותנים לו רשות למכור את "כל הבהמות" וכו' כדי להינצל מאיסור בכור.
והנה מצד אחד החותם על שטר אינו יכול לטעון שלא הבין מה שכתוב בו, כמבואר בחו"מ סי' מ"ה שאפילו אם אינו יודע לקרוא, חתימתו מחייבת, כיון שהאמין את בעל השטר לפעול בשמו, אך כאן שלא נתפרש הטמאות ובפוסקים מבואר שאין למכור את הטמאות – ודאי נאמן לפרש לשון השטר "כל הבהמות" רק על טהורות.
ולפי"ז יש להעיר שכשרוצים להציל את העם שבשדות מאיסורי פטר חמור, ראוי לפרש בשטר גם טמאות, כמו"כ יש להבדיל בין אותם המעוניינים לקיים מצוה בחמוריהם ולא למכור את בהמותיהם.