ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם כב לא
נאמר בגמרא (שבת סג ע"א): "אמר רב חנינא בר אידי: כל העושה מצוה כמאמרה -אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר: 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'. אמר רב אסי ואיתימא רבי חנינא: אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזרה – הוא מבטלה".
במהרש"א הובאו כמה באורים לביטוי: "מצוה כמאמרה", אולם מה שברור הוא ,כי ראיית הגמרא היא מהפסוק: "שומר מצוה לא ידע דבר רע". היינו לא רק שעושה את המצוה, אל "שומר מצוה" – מצפה ומשתוקק לקיומה. זוהי המעלה של "מצוה כמאמרה".
אדם קם בבוקר מיצועו. שיחשוב לעצמו: 'אה, עוד מעט אזכה להניח תפילין!' לפעמים הוא מתעורר בבוקר והשאלה הראשונה שעומדת בראשו היא: 'מה השעה? האם אפשר לישון עוד חמש דקות?'… רגע, מדוע הנך משתוקק לישון, הרי תכף שעת הנחת תפילין! תתרגש! מצות תפילין! תצפה לתפילין!
בישיבת חברון שימש כראש ישיבה רבי אהרן כהן זצ"ל, גאון עולם וצדיק. רוב ימיו הוא היה חולני, בעל יסורים וחלש מאד. משקלו היה כמשקל ילד.
ראש הישיבה ,רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, היה גיסו, וידע היטב את מצבו וחולשתו. הוא סיפר, כי בהזדמנות שאל אותו: "רבי אהרן, כיצד אתה מצליח לקום להתפלל? מהיכן אתה שואב כוחות להתרומם מהמטה [מתוך חולשה רבה]?" השיב לו רבי אהרן: "באמת אין לי כח, אבל כאשר אני נזכר שצריכים ללכת להתפלל, זה מרומם אותי ממשכבי, מקים אותי!".
"ושמרתם מצוותי" – זו ההכנה למצוה, התשובה למצוה. כשזוכים, ל"ושמרתם את מצוותי" מתקיים "ועשיתם אותם".
שמירה כפשוטו
אפשר גם לפרש בפשיטות: "ושמרתם מצוותי" מלשון שמירה – לשמור את המצוות, להגן שלא תתקלקלנה, שהאיכות תשמר. אם אדם לא שת לבו ומקיים מצוה ללא לב, ללא שמחה וללא מחשבה – אין לה ערך רב.
שמעתי מהרבי רבי שלום שבדרון זצ"ל דבר יקר. על הפסוק: 'ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז) דרשו חז"ל במכילתא: "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה".
שאל רבי שלום: מדוע דווקא בפסוק זה משמיעה התורה את הכלל: "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" ולא במקום אחר?
הוא השיב: פלאי פלאים. כדי שמצה תהיה חמץ, אין צורך לעשות פעולה כלשהי בידיים, די אם נניח את המצה ללא עסק. עיסה העשויה ממים ומקמח, אם לא עושים בה דבר, ממילא היא מחמצת.
לכן, דווקא כאן מרמזת לנו התורה ומדגישה: "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", לומר: דע לך כי כדי לקלקל מצוה ולהפסידה, אין צורך דוקא בעשיית פעולה שלילית. די אם אינך שומר עליה, היא נפסדת ומתקלקלת.
כאשר אדם מברך ברכת המזון, זו שעת קרבת ה'; "נודה לך" – געואלדיג, ברית ותורה! "אם לא אמר ברית ותורה לא יצא ידי חובתו", אך גם אם אומר, והראש לא איתו – הוא מאבד הרבה! כך כתוב בספר "יסוד ושורש העבודה" ובספרים נוספים, שכאשר אומר ואינו יודע מה שאומר, למרות שאמר ברית ותורה, מפסיד הוא את ערך המצוה. אם רק לא שומר ולא מניח את כל כובד משקלו להתרכז ולחשוב מה שמוציא מפיו, מפסיד ברכה זו שהיא מדאוריתא!
אם לא תשים לב – יבוא הגנב!
נספר מעשיה אמיתית, שאינה שייכת לענייננו ממש, אבל מוסר ההשכל שייך לכאן.
יהודי פלוני הגיע לאמריקה במטרה לאסוף כספים למוסד מסוים. בהגיעו לשם יצא אל הכביש הסמוך לשדה התעופה ונעמד לחפש מונית.
נהגי המונית השחורים שם הם דוגמת בני ישמעאל אצלנו, שהצד השווה שבהם – שדרכם להזיק ושמירתם עליך.
עצר מונית. הנהג השחור התעניין: "להיכן אתה צריך?"
השיב: "לבורו פארק. כמה המחיר?"
הנהג זרק סכום מופרז. האיש התרעם וטען כי הסכום גבוה במיוחד. "בסך הכל לתחילת בורו פארק לא צריך לעלות כל כך יקר", ככה דיבר איתו לכאן ולשם. בקיצור, עסק קצר של ויכוח, עד שבאו לעמק השווה. לפתע הכושי ברח לו, התניע את המונית ונסע לדרכו.
בריה משונה, כבר סיכמנו על מחיר והכל טוב, מדוע ברח?…
טוב, בעוד שניות נוספות תגיע מונית אחרת. בינתיים הוא מסתכל מאחוריו אל המזוודות ומגלה כי אין מזוודות… גנבו לו את המזוודות.
באותו זמן הגיע למקום יהודי ממונסי בשם הרב נייהוז זצ"ל וראה לפניו יהודי מבוהל, מסתובב ומחפש בבהלה. התענין מה קרה, והאיש סיפר לו את שארע לו בדקות האחרונות, שנעלמו לו המזוודות.
הרב נייהוז אמר לו: "מה אינך יודע? זו הדרך שלהם. הם שולחים נהג לבלבל לך את הראש – דולר פה דולר שם, אתה מתווכח איתו ובינתיים, עד שאתה עסוק אתו, מגיע רכב נוסף ובו כושי אחר, תופס את המזוודות ובורח.
עובדה זו היא מוראדיגער לימוד מוסר השכל. אחד מתכסיסיו של היצר הוא: אתה מתחיל לברך ברכת המזון, והוא מיד נכנס ומבלבל לך את הראש – 'אסור לי לשתוק לפלוני על מה שעשה לי אמש…', אחר כך מעלה בדעתך רעיונות כיצד לא לריב אתו, עצות כיצד לבוא עמו לעמק השווה, בינתיים ה'נודה לך ה' אלוקינו' ברח… אתה ממשיך לומר 'ועל הכל', והוא מעסיק אותך עם הסיפור, אתה מסיים ברכת המזון, ו… אבוי לי, להיכן נעלמה ה'ברכת המזון'? גנבו לי אותה!
הנך מרגיש רגשות חרטה – וכי כך מקיימים מצות ברכת המזון?! מסתכל על עצמך בתמהון, אבל מה אפשר לעשות, ה"ברכת המזון" כבר נעלמה ולא תשוב לעולם. הגנב הגדול העסיק אותך במשהו אחר. "בפיו ובשפתיו כבדוני" ובינתיים הוא גונב ממך את התפילה.
"ושמרתם את מצוותי" – תשמרו עליהן מהיצר הרע האורב לגנבם. שמירה מעולה!
אם לא מחממים – זה מתקרר!
ביקרתי יהודי גדול מבני ברק, בשם רבי זאב אידלמן, צדיק יסוד עולם, הוא שהה אז בחדר מיוחד בבית הרפואה "מעיני הישועה". מזגו לו כוס תה, התה היה חם מאד. ביקשתי לקרר את התה, לשפוך לכלי שני – כי כלי שני אינו מבשל, וכך שוב לקרר לכוס שלישית, והוא יוכל לשתות.
פנה אלי הצדיק לאמור: "רבי ראובן, תעזוב".
"מדוע?" תמהתי.
"שמע רבי ראובן", אמר לי, "אם לא מחממים – זה מתקרר ממילא". ושב והדגיש: "אתה שומע? אם לא מחממים – זה מתקרר!"…
מחובתנו להתחמם, להתחזק ללמוד יראת שמים ולרכוש מוסר, וזהו מוסר מה שאנו לומדים כעת: "מנין שאפילו אחד שיושב…!" אם היינו מרגישים וחיים כך, אוי, התורה היתה נראית אחרת לחלוטין!
רבי ישראל סלנטר ז"ל אמר פעם, מה הנפקא מינה בין צדיק ללא צדיק. שניהם מקיימים מצוות, שניהם לומדים תורה, ההבדל ביניהם הוא, שאצל הצדיק הידיעה שמשיג ורוכש אינה ידיעה חיצונית אלא הדברים חיים בקרבו בחוש, בציור חי. לדוגמא: אם המשנה אומרת: "אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה כנגדו" וצדיק באמונתו יחיה – הוא חי את הדבר, שכינה כנגדי – כעת הקב"ה לומד איתי!
אבא מלמדנו תורה
רבי רפאל הלל זצ"ל, ממייסדי סמינר "אור החיים" בבני ברק, אמר לי דבר נאה:
שים לבך, בתשע-עשרה הברכות שבתפילת שמונה-עשרה ישנן נוסחאות שונות: ספרד, אשכנז, נוסח האר"י ונוסח תימן. כמובן, כל נוסח יסודותיו בהררי קודש – אלו ואלו דברי אלוקים חיים, וישנם שינויים בנוסחאות. אפילו בברכת אבות – הברכה הראשונה, האשכנזים אומרים "וקונה הכל" והספרדים אומרים "קונה הכל".
חוץ מברכה אחת ויחידה, שבה כל העדות שוות: "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך, ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה". הכל שווים – אותה תורה, אותה תשובה, וכולנו יחדיו בעבודה לפני ה'.
והנה הבקשה אודות התורה היא: "השיבנו אבינו לתורתך". בכל הברכות אין את הלשון "אבינו" מלבד בסוף התפילה: "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך". וגם שם הנושא הוא תורה – "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים ואהבת חסד". ברוב הברכות האחרות אין "אבינו", לא ברפאנו, ולא בברך עלינו. ב"השיבנו" מתחננים לקב"ה בלשון "אבינו". מדוע?
כתוב בדברי רבותינו הראשונים, כי אנו פונים לרבונו של עולם, ומבקשים לאמור: אתה אבא שלנו, וההלכה אומרת שאב חייב ללמד את בנו תורה. אם כך, תלמד אותנו: "השיבנו אבינו לתורתך".
בברכת התורה מברכים: "ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל", לא "לימד" תורה אלא "המלמד", כעת "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".
(מתוך 'יחי ראובן)