לר' ישראל יקירי שליט"א… שורות אלה אני כותב אליך בין שמים לארץ. אני נמצא כעת במטוס למעלה מן העננים וממריא לגובה שחקים. השעה לפנות בוקר. השמש מפציעה ועולה. האור גובר והולך. מרחקים עצומים משתרעים לפני, מרחקי שמים, אה! "ד' אלוקי גדלת מאד. עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה…
…הבה אגלה לך, יקירי, השתלשלות נפלאה שקדמה לטיסה זו. אמש לפני נסיעתי ליעד מחוץ לעיר, פגשתי יהודי סוחר 'פשוט' בדרך. הכרתיו מזה שנים כזריז וממולח ובעל יזמה. נוסע הרבה לעסקיו, 'יודע להסתדר', נחלץ מן הסבך ואינו נתקע בשום מקום… וכך אמר לי הפעם, מסיח לפי תומו, באופן טבעי ביותר: "תפילה, תפילה, תפילה" ורק תפילה! את כל מה שאני צריך ובפרט בדרך, אני נעצר ומבקש את הקב"ה בשפה פשוטה לעזור לי. על כל דבר קטן וגדול ממש, לרבות מקום חנייה… ואני רואה בזה נפלאות. וכך אני מחנך את ילדיי בכל הזדמנות ששייך. שאו מרום עיניכם! להתפלל ולבקש בפשטות על כל דבר. לא שייך אחרת! הקב"ה יושב בשמים ומאזין. רק תבקשו ממנו את כל מה שאתם צריכים. ילדיי יודעים זאת והם ראו זאת במוחש יותר מפעם. מבקשים מהקב"ה והוא עוזר בפועל".
הוא דיבר במלוא הכנות, בתכלית הפשטות מתוך ניסיון ומתוך שכנוע, ברור מכל ברור. "תפילה, תפילה, תפילה ורק תפילה"… וכך אץ ורץ לו האיש לדרכו. אדם מעשי ויעיל הוא, בקי בהוויות עולם מנפנף בתיקים, מסמכים וטלפון, מסדר ביעף כמה דברים כאחת. ומפעם לפעם נושא עיניו למרום שיצליח בדרכו. "אייבישטער העלף מיר!" ריבונו של עולם, אנא תעזור לי. ועדיין מהדהדים דבריו באזני: "תפילה, תפילה, תפילה…
ויהי ממחרת… הבה אשתף אותך יקירי, במה שקרה עמי למחרת בדרך חזרה לעירי, ממש לפני טיסה זו בת שעה, שהיתה השעה מוקדמת. רציתי מאד להיות בבית בבוקר לעניין נחוץ מאד. כבר הזמנתי מונית מבעוד יום, לשעה ארבע וחצי לנסוע לנמל תעופה. כמעט לא עצמתי עין בלילה קצר זה, מפני שלא רציתי לאחר. יצאתי החוצה וחיכיתי ברחוב ריק מאדם, חשוך ואפל. הנהג לא הגיע. צלצלתי אליו ואין עונה. כל מה שניסיתי לא עזר לי הפעם. עברו רגעי מתח מהולים בעייפות, חמש דקות ועוד חמש דקות ועוד… מוניות אחרות אינן עוברות. אין רואים נפש חיה. ואני צריך להגיע לנמל התעופה בזמן… נזכרתי בלקח של אתמול: "כל יחיד ויחיד מחויב להתפלל להשם יתברך איזה צורך הצריך לו, ואל יבטח על חריצותו ושכלו, כי במה נחשב, ועצת ה' היא תקום". דבר שהמחיש אותו ידידי הסוחר: "תפילה, תפילה, תפילה! תבקש! פשוט תבקש!
ומול שמי הלילה, פנו אז שתי עיני ליאות למרום, בתחינה ובקשה. ה' היה עוזר לי…
ר' ישראל! בעצמי חוויתי זאת. והנני מוסר לך דברים כהוויתם. הבחנתי אז באפילה, שבאחד הבתים ממול, נפתחה הדלת. הנה משתרכת לה דמות לאט לאט. התקרבתי וראיתי יהודי מבוגר נשען על מקלו. הוא יוצא מפתח ביתו ומתיישב על כסא. מיהרתי אליו ושאלתי אותו על מספר של מונית, שכן אצה לי דרכי לנמל התעופה והשעה דוחקת. הזקן ענה לי שאין לו את המספר. אמנם מכיון שהוא הולך עכשיו לבית הכנסת, הוא יכול לקחת אותי במכוניתו, אל תחנת מוניות סמוכה לשם…
הצלה פורתא! אולי בכל זאת אספיק להגיע בזמן לטיסה. היהודי התאמץ, בקושי הלך צעד אחד צעד ופנה למכונית. הרגשתי שלא בנוח מפני שידעתי שקשה עליו ההליכה. הוא הדליק את המנוע והתחיל לנסוע. הודיתי לו מקרב לב על טובה זו ושאני מקווה שאין זו טירחא יתירה בשבילו, אלא שלא היתה לי עצה אחרת. הוא לא הגיב. הוא לא שאל לשמי ולמקומי. בפנים חמורות–סבר המשיך לנסוע. מי יודע? אולי סבל כאבים באותה שעה.
כך המשכנו בדממה הלאה והלאה דרך רחובות הריקים. פנייה ימינה ופנייה שמאלה ואין זכר לתחנת מוניות בסביבה. הרגעים עוברים ואני מסתכל עלו על השעון. פתאום אני מבחין שאנחנו נמצאים בכביש המהיר ביציאה מן העיר… געוואלד! מה פשר נסיעה מוזרה זו? לאן? לאיזה תחנת מוניות הוא לוקח אותי…?
ואז נתחוור לי הדבר. לפי תמרורי הדרך הבחנתי לפתע שהוא לוקח אותי בעצמו ל…שדה התעופה. פניתי אליו בהתרגשות: "כבודו עושה מצוה בשלימות"?! "אתה באמת לוקח אותי לנמל? איך אודה לך על כך? איך אשלם לך בעד זה? במה אוכל לגמול לך. ומי כעמך ישראל!"
הזקן השתקן, יהודי של פעם, נעץ בי לרגע מבט חודר ונענה לי בחריפות: "וואס האט איר געמיינט? וכי מה חשבת? יהודי עומד ברחוב בלילה, הדרך אצה לו להגיע הביתה, ואני אעמוד מנגד? וכי אפילו א "שטיקל יידיש הארץ" – פיסת לב יהודי – אין בי? ר' ייד וכי מה חשבת? שבאמת אשאיר אותך אי שם בדרך…? הוא לא הבין איך אפשר אחרת…
ואז גילה לי האיש שבדרך כלל הוא כבר בבית המדרש בשעה כזאת, מכיון שהוא גומר תהילים לפני התפילה. אלא שהיום משום מה לא התעורר בזמן. [כבר היה קרוב לשעה חמש בבוקר…] כנראה שמן השמים הועידו לו תפקיד אחר…
וכך חזר האיש לשתיקתו. הוא אחז בהגה במיומנות. ההליכה אמנם קשתה עליו, ברם על הכביש הוא דהר כצעיר במלוא המרץ. הוא הרגיש שיש לו תפקיד מן השמים שעליו למלא אותו בשלימות…
געוואלד! מסבב כל הסיבות! יהודי זה נרדם ואיחר למשמרת התהילים שלו ואני השתדלתי להקדים מה שיותר ולכבות את השעון המעורר לפני שיצלצל. שני יהודים שאף פעם לא נפגשו, מצאו כעת אחד את השני בעלטה, ברגע הנכון. באותו לילה ראיתי את האור היהודי מבהיק מתוך הדממה, אור האורות של לב אחד מסיני, מתוך מה שאיננו מבין אחרת…
לבקשתי אמר לי את שמו. יקירי! זה לא היה אליהו הנביא… אמנם היה זה מן היהודים שיבוא אליהו הנביא בזכותם, לבשר על הגאולה העתידה הבאה בזכות מדת החסד. בך חותמין…
כן, הגעתי בזמן. באמת הקדימה נפשי להמריא עוד לפני הטיסה. כבר הפלגתי אל מרומי מעלות נפשות ישאל הוי! תפילה, תפילה, תפילה! הוי! יהודי! יהודי! יהודי! אלה חייליך הנסתרים ישראל! ואלה הם רבותי הדבקים בקונם באמונה ודוהרים להיטיב לזולת…
אתה מבין ללבי ההומה, ר' ישראל – -? לבי הדופק בחזקה לפי הקצב: תפילה, תפילה תפילה…
א ייד, א ייד, א ייד.
שוב נודע לי על יהודי יקר זה, שהוא בעל ייסורים וידוע חולי זה שנים ר"ל, ולמרת חולשתו וסבלו הרב, מתאמץ הוא להגיע לבית המדרש בעוד לילה. הוא יושב לו בפינתו לפעמים לבד, ועוסק בתורה ובתפילה זכה בצינעה. ירפאהו ה' במהרה! היטיבה ה' לטובים! הוא הטריח עצמו כל כך למען יהודי שאיננו מכירו, כדבר המובן מאליו. מי יודע בכמה מאמצים עלתה בידו נסיעה זו.
תפלה, תפילה, תפילה… צריך להחשיב את התפילה העולה למעלה מיד. לפני כמה שנים ביום ח' תשרי, ים "שלש עשרה מידות", נסענו לביה"ח לבקר חולה אנוש ל"ע. המשפחה כבר התאספה במקום כי חששו לפי המצב, ששעותיו ספורות. אנשי הצוות נתנו רשות כניסה רק לשני אנשים בבת אחת וכך נכנסנו פנימה בלב כבד ונשבר.
החולה, אדם חביב ומתחסד עם הבריות, שכב שם בלי הכרה ומונשם. מישהו מן הצוות לא מש ממיטתו ועקב אחרי סימני דפיקות הלב ולחץ הדם היורד. ה'חבורתא', הגהח ר' יהושע פירר שליט"א שהתלוויתי אליו, התיישב ליד החולה והתחיל לדבר אליו, למרות שידע שאינו מגיב. הוא בקשני לשיר עמו כמה ניגונים. אצלו זה תמיד חלק בתלי נפרד ממצווה גדולה זו. ביציאתו הודה הרב לאח מ'בני נח' שישב שם. הוא הסביר לו שאמרנו פרקי תפילה להקב"ה שיכול להושיע בכל מצב. הופתענו מתגובתו: "אני כבר עובד במקום הזה כ-25 שנה וכבר ראיתי דברים רבים ושינויי פלאים. אתם תעשו את העבודה שלכם ואנחנו נעשה את העבודה שלנו…"
יצאנו מן החדר אל בני המשפחה. הרב ביקש שכולנו נשפוך לב בתפילה יחד. למחרת, לפני כל נדרי פנה אותו רב אל בני עדתו וביקשם להתפלל בעד החולה, שנמנה על באי בית מדרשו. מכיוון שאותו חולה אהב לחלק מזון לנצרכים, ביקש מכל אחד שיזהרו בענייני ברכות לזכותו…
מה אומר לך ר' ישראל! האיש קם לתחייה באורח פלא. אברך אחד מומחה בתחום הרפואה שידע היטב ממצבו, אמר לי אז שהיו שם נסי נסים ממש!
אכן, לא תמיד רואים את תוצאת התפילה והתחינה מיד. ואדרבה, הלכה מפורשת היא בשולחן ערוך שאין לצפות לכך. וזה לשון המחבר: "אל יחשוב: ראוי הוא שיעשה הקב"ה בקשתי, כיון שכוונתי בתפלתי, כי אדרבה זה מזכיר עונותיו של אדם (שע"י כך מפשפשין במעשיו לומר בטוח הוא בזכיותיו), אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בחסדו. ויאמר בלבו: מי אני , דל ונבזה, בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו" [או"ח סי' צ"ח ס"ה] .
זאת ועוד, הזכרנו את מאמרם ז"ל על התפילה: "דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם". תלמדי הבעש"ט הקדוש הביאו מה ששמעו מפיו, שזה גופא סיבת הזלזול בתפילה, מה שבני אדם חושבים שתפילתם איננה מתקבלת. אין הם יודעים שהתפילה פועלת דברים נוראים ונשגבים ברומו של עולם דווקא ואין דברים נראים תמיד על הארץ…
אין לשער את כוחה של תפילה יהודית ופעולתה במרומים "בתיקון כל העולמות". בעצם העובדה שיהודי מתקשר בתפילה לקונו מתוך עבודה שבלב. קיום מצות "ועבדתם" פועלת ופועלת. על הארץ לפעמים מיד, לפעמים אחר זמן, ברם ברומו של עולם, אין קץ לפעולתה ותועלתה תיכף עם עלייתה! בספרים הקדושים נקבע [על פי תקו"ז תיקון ס"ט], שהמתפלל נעשה כשותף להקב"ה בבנין עולמות הנבנים מתוך תיבות התפילה…
ונכדו בעל "דגל מחנה אפרים" זי"ע פירש בדברים אלה ששמע מסבו הקדוש את נבואת הנחמה שקוראים בהפטרת כי תצא: "כי רבים בני שוממה" – "התפילות אשר אתה סובר שהם שוממים, עושים פעולות גדולות יותר מראייתך הגשמית… [וראה תולדות יעקב יוסף פ' שלח ז'].
(אגרת לידיד, המודיע י"ג באלול תשע"ט)