בפרשתן (כד, יז-כ) "וירץ העבד לקראתה… ותמהר… ותרץ עוד", היה אומר הרה"ק ה'בית ישראל' זי"ע ('ליקוטי יהודה' בפרשתן עמ' רכ"ט) בשם הגה"ק רבי חיים מבריסק זי"ע, כי בעניני השידוכין עלינו לדעת שהכל יתנהל כפי הנאמר "מה' יצא הדבר". ולא רק עסקי השידוכין נקבעים ממרומים כרצונו יתברך, אלא גם הזמן בו יבוא השידוך למעשה וייגמר בכי טוב אף הוא תלוי רק ביד הקב"ה, ואין יכולת ביד אנוש למהרו אפילו ברגעא חדא או לאחרו.
וכבר נשתברו קולמוסים רבים לחזק לבבות נשברים ולרומם רוחם של הממתינים לזיווגם או לזיווג של הבן והבת. ובאמת יש להם להשיב נפשם בדברי הכתוב בפרשתן (כד, נ) "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע או טוב", וכתב הרשב"ם, וז"ל: "לא נוכל דבר אליך – לא הסתירה ולא הבניין תלוי ברצוננו, כי על כרחנו (יקרה הדבר בין אם אנו) רוצים או לא רוצים, כי הקב"ה עשה זאת שהיכולת בידו", עכ"ל.
ומכאן נלמד לכל ענייננו ש'רצון אבינו שבשמים' הוא אשר יקום ויהיה. וכפרט הנלמד מן הכלל נלמד לעניין השידוכים, כי הזיווג שהוכרז מן השמים יעלה ויבוא ויצא לפועל בזמן שגזר הבורא ובאופן שגזר מן שמיא ל'גמר השידוך' (והוכרח להיגמר באותו היום, הואיל והתפלל "הקרה נא לפני היום", והרי כבר היה 'לעת ערב' כדכתיב בפסוק יא). הכל מתנהל במהירות ובחפזון כ'קפיצת הדרך', ריצת העבד, מהירות רבקה וכדו' – כדי שייגמר הדבר בכי טוב בעתו ובזמנו ללא עיכוב רגע אחד. על כן, בהגיע אדם לפרק 'האיש מקדש' ועליו לשדך את בנו ובתו שכבר באו אל פרקם, לא יתבלבל ולא יאמר 'אני אנה אני בא', איני יודע מה לעשות ולאן לפנות… אין לו אלא להחזיק באביו שבשמים ובאמונתו יחיה, כי בהגיע הרגע הנכון יעלה השידוך ויתקשר בקשר של קיימא.
הנה, ה'שידוך' הראשון מששת ימי בראשית היה "ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו… ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם וישן" (לעיל ב, ח-כא). יש שרמזו כי פעמים רבות מתעקש אדם לומר רצוני דייקא בשידוך פלוני, או לאידך פעמים שיאמר שידוך זה הס מלהזכיר… לכן אמר הקב"ה לאדם: אני אשיג לך 'זיווגך' ההגון לך, אפיל עליך תרדמה ובזה הזמן אציג לפניך זיווגך, ו'כזה ראה וקדש', וכדאמרי אינשי "אל תעזור ואל תפריע…".
אף שבאמת כל מערכת השידוכים מתנהלת לה רק מן השמים, כי הבה נתבונן: זה קרוב לעשרים שנה מגדלים האב והאם את בנם ובתם ביגיעה עמל ויזע; משנות ילדותו הדירו שנתם בלילות, ומשגדל הוליכו אותו לבית תלמודו וכו' וכו' כידוע לכל 'צער גידול בנים' מהו… חשוב נא איך ייראה דבר כשיגיע עת דודים ויינשאו הבן או הבת לזיווג שיבוא מאליו מן השמים מבלי שיהיה ביד ההורים לחוות דעתם בעניין… על כן חס הבורא על האב והאם, נותן להם 'שירגישו' כאילו יש להם גם 'חלק' בהחלטת הזיווג, אבל באמת אין זה אלא דמיון… המכיר בזה תישלֵו נפשו בכל תקופת השידוכים, והיה זה שכרו.
וכן פירש הרה"ק רבי שלומ'קה מזוועהיל זי"ע את הנוסח "העומד מצד החתן", כי אין האב אלא עומד מן הצד ואת הכל עושה הקב"ה בכבודו ובעצמו. ולא עוד, שפעמים מעמידהו הקב"ה בצד שלא יפריע ב'חכמתו' ובחששותיו אלא ככל אשר יגזור ה' כן יקום וכן יהיה ('יסוד צדיק' עמ' רפג).
הרה"ק ה'בית ישראל' מגור זי"ע היה אומר: "ווען סיקומט די ריכטיגע מינוט געדויערט עס ווייניגער פון א מינוט' (בהגיע הרגע המיוחל נגמר הדבר בפחות מרגע).
אחר המלחמה נשאר הגאון רבי נפתלי נבנצל זצ"ל אוד מוצל מאש, יחיד מכל בני משפחתו. והנה, באחד הימים הוצע לו שידוך שהוא מצדו חפץ מאוד בהצעה זו אך לא ידע בעצמו כמה 'להשתדל' כדי ששידוך זה יצא לפועל, על כן נכנס אל החזו"א והציע ספקותיו. ענה לו החזו"א: "את שלך כבר עשית, יצאת ידי חובת השתדלות, הנח להנהגת הבורא שתיעשה מאליה ואל תוסיף לפעול למהר את השידוך". שמע הגר"נ לדברי החזו"א, ואכן לא הגיע הדבר לכלל מעשה אלא בבוא עתו וזמנו נישא בשעטומ"צ לזיווגו המוכן לו מן השמים.
כעבור שנים רבות והנה עומד ר' נפתלי ביום היכנס נינו הגדול לבריתו של אאע"ה, ובביהכ"נ שבו התפלל ותיקין כיבדוהו ב'עלייה' לכבוד היום הגדול והגבאי ערך לכבודו 'מי שבירך' והכל הכריזו יחדיו "מזל טוב… מזל טוב…". לאחר התפילה ראו כי לבו של ר' נפתלי נתון בסערה, וכמשיח לפי תומו הראה על אחד המתפללים – בן גילו שלא נפקד מעולם בזש"ק, והיה עדיף אילו לא כיבדוהו בעלייה. והוסיף ר' נפתלי לספר למלווהו שאותו יהודי נישא בשעתו לאותה 'מדוברת', ורק כעבור שנים רבות נוכח לראות את נס הצלתו בזה שאותו שידוך שכל כך חשק בו לא יצא לפועל, שאם כן היה עדיין עקר עד היום הזה כאותו יהודי שמעולם לא נולד לו זש"ק.
על כן, אל נא אחיי תרעו בראותכם כי מחשבתכם איננה יוצאת לפועל – בפרט בענייני שידוכים בהם פועלים רגשותיו של אדם ביותר, שמחו נא בהנהגת הבורא עמכם, קבלו בתמימות ובשמחה את הנהגתו עמכם, כי אינכם יודעים אלו נסים וטובות פועל הקב"ה בעדכם מבלי שתדעו ותשיגו אותם (כי פעמים האדם מתוודע לנסיו אחר שבעים שנה, ופעמים שלעולם לא יידע – יאמין בזה וירווח לו).
הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל שימש בכמה וכמה ישיבות כאש ישיבה. באחת מהישיבות ארע דבר, בבחור שהתחצף נוראות אל צוות הישיבה – המשגיחים וראשי הישיבה… לאור הנהגתו היו אלו דנים הרבה באסיפותיהם אודות הבחור הלז, ובכל אסיפה ואסיפה גמרו אומר לזרקו מכותלי הישיבה, אלא שחזקה עליהם טענתו של רבי חיים ברים שאינו מסכים לשילוח בחורים – ואם הבחור יתחייב 'גלות' הרי הוא גולה עמו…
עד שבאחת הפעמים הגדיל הבחור עשות, ובטרם יציאתו ל'שבת חופשה' ניגש אל המשגיח ו'הדריך' אותו סדר הנהגתו בימים הבאים כיצד…
מיד בחזרם אחר שבת ישב ה'צוות' לאסיפת חירום, ורובם ככולם הכריעו כי אין מחוצף כמותו בין כל 86 בחורי הישיבה, ומעתה אין מקומו כאן אפילו במחיר שיפסידו את הגאון רבי חיים עמו גם יחד… ואכן, רבי חיים נטל את צקלונו הדל ופנה לפתחה של הישיבה – שם פגש ביהודי מבני חו"ל שניגש אליו והחל מברר אצלו על אותו הבחור. ברגע כמימרא הבין ר' חיים שאותו היהודי כבר גמר אומר לגמור את השידוך ולא בא אלא להרגיע את עצמו כשישמע כמה מעלות טובות על הבחור. על כן השיבו: "מה אומר ומה אדבר, אגלה לך מצפוני לבי: בזאת יצאתי מאסיפת צוות הישיבה וכולם כאחד נמנו וגמרו לומר שזה הבחור 'יחיד' בדורו הוא, ובין כל 86 בחורי הישיבה אין עוד בחור כזה…". (ומשראה ר' חיים שעדיין עומד האיש לעלות ולברר אצל שאר אנשי צוות הישיבה, קראו שוב ואמר לו: "רבי יהודי, חוסו על זמנכם היקר, חבל על הטרחה שבעליית המדרגות, אין כזה בחור בכל הישיבה, חטוף וקח לך בחור כמותו ל'חתן'". וכן עשה!) למותר לציין שלמחרת היום נגמר השידוך וממילא גם ר"ח הוחזר לישיבה, כי ממילא עומד הבחור לקראת 'סיום' עם הישיבה.
ויש שאמרו, שלכך קוראים להתקשרות השידוכין בשם 'ווארט', שפירושו בשפת ה'אידיש' – דיבור, לרמז "שהכל נהיה בדברו", כל שידוך שנגמר נעשה אך ורק במאמרו יתברך. והמשכיל יבין שלא 'לדאוג' בענייני שידוכין כי ממילא מתנהל הכל על פי מאמר ה', וכשיבוא הרגע הראוי והנכון יסבב 'מסבב הסיבות' שיבוא הדבר אל סיומו.
הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע סיפר פעם לאחותו הצדקנית, אשת חבר להגה"ק הסטייפעלער זצוק"ל: "היום היה אצלי יהודי שבא לברר אודות בחור (לעניין שידוכים), והנה כששאלני על 'יראת שמים' עניתיו 'ס'קען זיין בעסער' (יש לו במה לשנות דרכיו ולהתעלות יותר ממצבו העכשווי). כמו כן כששאלני על 'התמדתו ואהבת התורה שבקרבו' עניתיו 'ס'קען זיין בעסער'. כך עניתי על כל שאלותיו וספקותיו, ורציתי בזה לרמז לו – אין הבחור ראוי לך. על כל דבר נענה האיש ואמר: 'מבין אני שאין בו כל חסרון שהרי אין 'מושלמים' בעולם הזה, ומכיוון שהרבי אינו אומר אלא שיש לו מקום להיטיב דרכיו משמע שהוא עומד על דרך טובה וה'חסרון' היחיד שיש לו שעדיין יש לו מקום להתעלות, הרי זה ה'חתן' המתאים לי', ועוד באותו היום נגמר השידוך בכי טוב. ובכן", הוסיף החזו"א, "הבט נא וראה איך שהקב"ה מנהיג את עולמו – הרי יהודי זה 'בר דעת' הוא, ואף אני אמרתי לו דברים (כמעט) מפורשים 'יש לבחור הרבה מה לשנות ולהיטיב את מעשיו', ואיך נהיה כדבר הזה שהבין מדבריי שאין כל חסרון בבחור? אלא, בהגיע העת והזמן לזווג את בת פלוני לפלוני נהפך כל העקוב למישור, ו'תקפוץ' הארץ ואף השמים אם יצטרכו לזה, ה'חכם' יהפוך לסכל והשומע לחרש, והשידוך ייגמר… 'כי מה' אשה לאיש' (מועד קטן יח:)".
ועוד מעשה מסופר על איש שהציעו לו בחור לבתו. נהג האיש כמנהג ישראל ובא לשמוע את חוות דעתו של המשגיח. המשגיח שהכיר את הבחור וידע שע"פ הלכות שמירת הלשון מותר לו לענות אמת לאמיתה, ענה (ב'לשון הקודש' כמנהג בני עדות המזרח מימות עולם) לאבי הבת "הכל לא בסדר"… כלומר, שיבין ברורות ולא יעלה על דעתו לגשת לשידוך זה. ויהי ממחרת הוזמן המשגיח ל'אירוסין' של הבחור עם בתו של האיש שבירר אצלו אתמול. בבואו לשמחת האירוסין שאל את אבי הכלה: "כיצד גמרתם את השידוך אחרי ששמעת ממני אתמול דברים מפורשים…". ענה לו האב: "משבאתי הביתה והצגתי בפני בני ביתי ובתי את דבריך, אמרה הבת שמצדה אין בעניין הקול כדי לעכב את השידוך, ואף אם קולו של החתן אינו ערב כל כך אין בזה כל חסרון…". הא לך, כי אם הזיווג מיועד מן השמים לא יועילו כל טצדקי למנעו, עד שמן השמים הטעו את האב לחשוב שהמשגיח אומר לו הקול לא בסדר…
כיו"ב אמר הרה"ק ה'פני מנחם' זי"ע, שבבוא העת לגמור השידוך מוליך הקב"ה את ההורים כ'בלינדע פערד' (סוסים עיוורים) שלא יראו כל חסרון במדובר, ובכך ייתנו את הסכמתם וייצא השידוך לפועל.
כה אמר הרה"ק הסבא משפולי זי"ע ('איש הפלא' עמוד שסד, הובא בתפאל"מ בפרשתן) וז"ל: "לכל אדם יש מעלות ויש חסרונות, וכאשר נגזר על האדם שידוך משמים אז יורד א לוקשן ברעה"ט, היינו קרש רחב מן השמים ומכסה את כל החסרונות און עס בלייבט גוליא (כל כולו בשפת רוסיה) מעלות. אבל כשהשידוך שהציעו לו עכשיו אינו מה שנגזר עבורו מן השמים מ' יום קודם יצירת הולד, אזי יורד א לוקשן ברעה"ט מן השמים ומכסה את כל המעלות און ס'בלייבט גוליא חסרונות".
פעם שאלו את הרה"ק ה'אהבת ישראל' זי"ע: "מהו זה שאומרים שהשידוך בידי שמים, והרי יש לי שונאים והם עומדים ומקלקלים לי את השידוכים?". ענה הרה"ק: "אכן, הכל מן השמים, אלא אם השידוך באשערט (הגון וראוי) ישלחו מן השמים את המחותנים אל האוהבים והם יאמרו עליך כל הטוב; ואם לאו, יגיעו אל השונאים והם יורידו את השידוך".
פעם קבל איזה 'מחותן' בפניו (ה'פני מנחם') כי זה לאחרונה לקח 'חתן' לבנו והכל מכרו לו כי החתן הינו ממש 'רבי עקיבא אייגר', ועתה משנגמר השידוך נתברר לו שלא מיניה ולא מקצתיה – לא רעק"א שבדור הקודם ולא בדור הזה, לא תלמיד חכם ולא בן תלמיד חכם, כי אם כמעט עם הארץ גמור… (תחת מה שאמרו לו כי הוא 'נודע ביהודה' נתברר שהוא 'נודע בגויים').
נענה הרה"ק ואמר: "הנה, בבוא העת והזמן לגמור השידוך עם 'בת פלוני לפלוני' שהוכרז ארבעים יום קודם יצירת הוולד, נוטל הקב"ה את ה'שכל' מהורי המדובר שלא יזיקו ולא יפריעו את הדבר מלבוא לידי גמר, ורק לכן הצליחו לפתותך בקל ש'חתן דנן' הינו רעק"א בכבודו ובעצמו… אמנם כעת משנגמר השידוך החזירו לך את השכל במתנת חינם מן השמים. וכי על זה דווה לבך? האם היה עדיף לך להישאר מבלי שכלך? ימלא פיך תהילתו על שחזר אליך שכלך בשלמותו".
מעשה בבחור מבוגר – 'זקן מופלג' מתושבי ארה"ב שהפליג ללמוד באחת הישיבות הקדושות שבארץ הקודש. פעם אחת בשובו מחו"ל לארה"ק נמלך בדעתו לעבור דרך לונדון הבירה ושם יפקוד ביום שישי את ציונו של הרה"ק רבי שלום משאץ זי"ע, ויעתיר בדבר ישועה ורחמים שכבר יבוא עתו וזמנו לבנות את ביתו בישראל (כנודע, אשר הבטיח הרה"ק שמי שיעלה על קברו ביום שישי ויקבל עליו קבלה טובה בוודאי תבוא ישועתו – אך בתנאי חמור שעליו לקיים קבלתו בכל תוקף). וכך עשה, השתטח על הציון הקדוש ובאותה שעה קיבל על עצמו להוסיף 'תוספת שבת' עוד חצי שעה על זמן הדלקת נרות.
משם מיהר לדרכו לארה"ק. ואכן, עוד באותו יום שישי כבר נחו רגליו על אדמת קודש בהגיעו בשלום למחוז חפצו. מיד סידר את חפציו ומטלטליו אשר הביא עמו, שהרי מהיום עליו להקדים לקבל שבת… בהגיע הזמן שקיבל על עצמו להוסיף על השבת נטל את ה'בעקיטשע' שלו מתוך החבילה, והנה כולה נצבעה בצבע לבן ממשחת שיניים ששכנה לצדה בין החפצים, עד שבזיון נורא היא גורמת ללובש אותה. אבל… הרי אצלו כבר 'שבת…' ובגבורה התגבר בגבורה לשמור על קבלתו ולא ניקה את הבגד כלל, ומכיוון שלא יכול היה להלך בו על כן 'לבש שחורים' שנהפכו ללבנים והלך למקום שאין מכירים אותו… בבית הכנסת שב'מושב' זקנים הסמוך. וכמעשהו בלילה כך גם בצפרא דשבתא וכן במנחה.
בצאת השבת שאלו אחד הזקנים השוכנים שם לפשר הבגד המלוכלך שעליו וסיפר לו כל אשר קרהו… תשובתו ותמימותו מצאו חן בעיני הזקן שהלך מיד לפעול בעדו, וביום שלישי הבעל"ט בא הבחור הלז בקשרי שידוכין ונעשה נכדו של אותו זקן.
מעשה שהיה, בשני בשבת בעשרים ושניים לחודש מנחם־אב בשנת חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושבעה לבריאת העולם (כ"ב אב תשע"ז) פגע נהג 'משאית' (truck) בגשר המיועד ל'הולכי רגל' שמעל כביש גהה (Geha Road) – הסמוך לעיה"ת בני ברק והפילו. והנה אחרון ההולכים על הגשר באותה שעה היה בחור מבוגר כבן שלושים שנה, שלדאבון לב עדיין לא מצא עד אותה שעה את זיווגו. הלה הרגיש כי הגשר מתנועע ונדמה בעיניו כי מתרחשת תחת רגליו 'רעידת אדמה', על כן נשא את רגליו והחל נס ונמלט מן הגשר והמשיך במרוצתו לאורך הכביש כשהוא מתרחק מרחק אדיר מהגשר – ללא כל סיבה. באותה שעה עבר יהודי נכבד והנה הוא רואה בחור רץ בכוחותיו האחרונים… עצר אותו ושאלו לפשר מרוצתו ומנוסתו, סיפר לו הבחור כשהוא נושם בקושי גדול את אשר ראו עיניו… לאותו יהודי הייתה אחות בוגרת שכבר מלאו לה עשרים ושמונה שנים ועדיין לא באה בקשרי אירוסין – והבחור מצא חן בעיניו, ומשם הייתה הדרך קצרה לגמר השידוך עם הבחור הנמלט.
ביום רביעי כ"ו חשוון תשע"ח נערכה שמחת הנישואין ברוב פאר והדר, ויהיה בחזרם הביתה הייתה דרכם דרך אותו 'כביש גהה' ובבואם למקום הגשר מצאו שהכביש סגור הואיל ובאותו הלילה החלו ההכנות לתיקון הגשר. החתן שאצה לו דרכו ביקש מהשוטר שיפתח לו את הדרך ב'אישור מיוחד', אך הלה לא הסכים. גם לאחר הפצרות לא הסכים עד שהחתן הבטיח לו שבפיו דבר מעניין עד מאוד הקשור לנעשה עתה עם הגשר, כי כל ה'שידוך' נעשה בזכות קריסת הגשר הלז – ועתה עם בנייתו של הגשר נבנה גם ביתו – מיד נפתחו לו השערים…
מעשה בבחור בן טובים וירא שמים שלמד באחת מהישיבות המפורסמות בארץ ישראל, אך משום־מה לא הצליח למצוא את זיווגו, וכך עברו הימים מיום ליום ומחודש לחודש כשלבו נשבר בקרבו מחמת מצבו הקשה.
לקראת שבת אחת החליטו בני הישיבה לשבות בשב"ק במירון סמוך ונראה לציון המצוינת של רשב"י. אותו בחור הצטרף ונסע עמהם, אך במשך כל השבת הסתגר בחדרו כשהוא שקוע בצערו ולא עלה לציון אפילו פעם אחת. רק במוצאי שבת נתעורר בו רצון לפקוד את הציון בטרם יחזור לישיבה. ואכן, בהגיעו אצל הציון פתח באמירת תהילים בהשתפכות הנפש ובדבקות עצומה, עד שלאחר כמה שעות גמר את כל הספר מרישא ועד גמירא. כאשר סיים תפילתו הביט לאחוריו ולא מצא את חבריו שכבר חזרו בצוותא לישיבה, והבין שעתה עליו לחזור לישיבה בכוחות עצמו. אך כיוון שלא הייתה הפרוטה מצויה בכיסו הלך לביתו של אחד מתושבי מירון, סיפר לו מעשה שהיה וביקש שילווהו סכום מעות להוצאות הדרך, ואמר לו, דהגם שהוא אינו מכירו אך בידו להתקשר לראש הישיבה שלו המכירו והוא בוודאי ימליץ להלוות לו סכום זה, ובהזדמנות ישלח לו את סכום ההלוואה. בעה"ב שוחח עמו על דא ועל הא למשך זמן־מה ולאחר מכן הלווה לו כפי בקשתו ונפטרו לשלום.
היהודי שהתפעל מאוד מאצילותו של הבחור מיהר להתקשר לראש ישיבתו וסיפר לו שכך וכך היה מעשה, ובירר אצלו 'מה טיבו' של הבחור כי בת יש לו שהגיעה לפרקה ועל כן ברצונו לברר אצלו מה טיבו. למותר לציין שראש הישיבה הרבה והפליג בשבחו של הבחור בתורה ובמידות טובות, ואכן מיד שלח הלה שדכן שידבר עם אבי הבחור להציע את השידוך, וכעבור יומיים שברו צלחת בשמחת התנאים בשעה טובה ומוצלחת בבית אבי הכלה בעיה"ק מירון, ונתברר למפרע שתפילתו במוצאי יום מנוחה הרגיעה שחקים ועל ידה זכה לישועה הגדולה; ולא עוד, אלא אף בעיני בשר ראה דבגלל שהאריך בתפילתו באותה שעה זכה לראות בישועתו, שהרי איחורו גרם לו לפגוש את חותנו לעתיד, ועי"ז באו בברית האירוסין ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל.
מעשה בעשיר שחשקה נפשו בבחור תלמיד חכם מופלג עבור בתו, והלך אל הרה"ק ה'חתם סופר' זי"ע בבקשה שיראהו מיהו הבחור המופלג ביותר בישיבתו הרמה כי ברצונו לקחתו כחתן לבתו. השיב לו החת"ס: "בסוף הזמן הנני מעביר את כל הבחורים בכור הבחינה, אז אדע בבירור בטיב כל אחד ואחד. שוב נא לביתך ולאחר שתגיע עת המבחן אשלח אליך את הבחור המיועד". בסוף הזמן בחר החת"ס את הבחור המהולל ברוב התשבחות, נתן בידו כתב צרור וחתום – בו כתב אל הגביר "מוכ"ז הוא הנבחר להיות חתנך לוקח בתך", וביקש ממנו שבדרכו הביתה יאריך דרכו למקום מגורי הגביר וייתן לו את האיגרת. הבחור שלא ידע איגרת זו מה טיבה וגם קצרה נפשו בדרך, לכן פנה אל אחד מחבריו אשר דר בסמיכות למגורי הגביר, וביקש ממנו שימסור מכתב זה אל הגביר והלה הסכים לזה. בבואו אל עירו סר תחילה לבית הגביר ומסר לו את האיגרת, פתח הגביר וראה שהבחור העומד לפניו הוא המיועד לו, ומיד שלח לדבר בו נכבדות ונגמר השידוך בכי טוב. והתברר בחוש דרכי ההשגחה העליונה לסבב כל הסיבות עד שיצא לאור רצונו ית'.
כבר אמר פעם מחותן חשוב בגמר ה'שבע ברכות' של בנו החמישה־עשר, אחר שכולם נישאו אחד אחד בעתו ובזמנו והקימו בתים נאמנים לה' לשם ולתפארת, ויען ויאמר: "את כל בניי העמדתי תחת החופה ובכל זה לא עזרני הבורא במאומה…". כל צאצאי האב הדרשן נשתוממו שמא אירע לאב איזה חולי בראשו – להוציא מפיו דיבורים כגון דא… שחק האב והסביר להם: "וכי הקב"ה עזר לי… הרי הוא עשה את הכל… אל תאמרו ח"ו שאני עשיתי והוא סייע ועזר לי, אלא את הכל בכל עשה הבורא בכבודו ובעצמו".
ביסוד זה ביארו מה שאמר אברהם אבינו לאליעזר (בפרשתן כד, ז), "ה' אלוקי השמים… הוא ישלח מלאכו לפניך", כי אליעזר חשש שמא לא מצליח בשליחותו, אמר לו אברהם: הסר דאגה מלבך כי יבוא מלאך מן השמים והוא יהלך לפניך לעשות הכל, ואתה תבוא אל המוכן; כלומר, לא שאתה תעשה והקב"ה יעזור לך, אלא את הכל יעשה הבורא… רק בבואו לפני לבן ובתואל שלא היו 'היימישע' (מן היראים לדבר ה') להם אמר אליעזר שאברהם אמר לו (ש מ) ה' ישלח מלאכו אתך', כלומר שאתה תעשה והקב"ה יעזרך.
(מתוך 'באר הפרשה' – תשע"ט)
רבי מיילעך בידרמן
תודה רבה מאד מאד יפה