הנוסח "תכתב ותחתם" מזכיר שיש דין ויש דיין
כאשר ליוויתי את המשגיח לביתו לאחר תפילת ליל ראש השנה, ניגש אליו יהודי שאינו שומר מצוות, ובירכו ב'שנה טובה'. המשגיח השיב לו כברכתו- "שנה טובה". לאחר מספר פסיעות נעצר המשגיח ואמר: "היצר הרע הצליח להכשיל אותי!", והסביר שהיה עדיף לברך: "לשנה טובה תכתב ותחתם", ובכך להזכיר לאותו אדם שיש דין ויש דיין שכותב וחותם, מאשר לומר "שנה טובה", שהוא נוסח שעלול להתפרש כתקווה לטוב גרידא, והוא נוסח ששגור גם אצל אינם מאמינים.
דמעות הלב
אחד הביע את צערו לפני המשגיח, על כך שלמרות שעשה מאמצים גדולים, הוא לא הצליח לבכות בתפילה, והאריז"ל הרי אומר שמי שאינו בוכה סימן שנשמתו פגומה. אמר לו המשגיח: "היום אנחנו לא צריכים סימנים שנשמתנו פגומה"… (דהיינו שהפגם שהאריז"ל דיבר עליו הוא אינו לפי דרגתנו).
עצות להתמודד עם הפרעות בתפילה
שאלתי: "יש לפעמים שאחד המתפללים הסמוכים אלי מגביה את קולו, וזה מפריע לי להתרכז, מה העצה לכך?". תוכן התשובה היה: "ראשית, אם מתרכזים היטב בתפילה עצמה זה מקל קצת. אך צריך לדעת: יהודי צריך לדעת מה ה' רוצה מאיתי עכשיו, במצב הנוכחי, ואם הקב"ה סיבב את המציאות שתהיה לך הפרעה בתפילה, סימן שתפקידך להשתדל להתפלל דווקא מתוך אותה הפרעה, עד כמה שניתן – וזוהי התפילה שבורא העולם כעת רוצה ממך!
"טוב גם שתחשוב: 'ברוך ה' שהוא מתפלל בהתלהבות ובדביקות, ויש להקב"ה הרבה נחת ממנו'".
דעת הזוה"ק על בקשות פרטיות
ידוע שהזוהר הקדוש כותב בגנות המבקש בקשות פרטיות בראש השנה. ביום המלכת המלך כל הבקשות צריכות להיות סביב המלכת המלך, ואין מקום כלל לבקשות פרטיות!
אמנם, בדורות אחרונים, שהתמעטה ההרגשה שבראש השנה אנו עומדים למשפט, אשר בו ייגזר דיננו, מי יחיה ומי ימות, מי ישלו ומי יתייסר – הכריעו רבותינו זיע"א להתיר בקשות פרטיות, משום שבקשות אלו מחזקות ומחיות את ההרגשה, שביום זה יהיה גזר דין על כל העניינים שהכי חשובים בעבורנו.
אם כוונת הבקשות להיות עזר לעבודת ה' – הרי הן בכלל בקשת מלכותו
ומעורר המשגיח, שגם כאשר מבקשים בקשות פרטיות, תלוי באמת בעבור איזו מטרה מבקשים, כי אם רצוננו להיות עבדים נאמנים לה', ואנו מבקשים דברים שיעניקו לנו אפשרות לעבוד את הקב"ה בשמחה ומתוך מנוחת הנפש – נמצא שבקשה זו היא בקשה לחיזוק מלכותו יתברך!
ולא רק שאין בה סתירה להמלכת המלך, אלא אדרבה, זוהי בקשה להמלכת ה' ומקומה וזמנה בראש השנה! והוסיף המשגיח שכנראה כוונת הזוהר הק' בבקשות גשמיות פרטיות – במי שמבקש רק עבור עצמו.
צריך לשים לב שבקשותינו יהיו לכבוד ה' ולחיזוק מלכותו
אלא שצריך באמת שימת לב שהבקשות יהיו בכוונה הראויה, וכגון שמבקשים על בריאות, פרנסה, וכדו', שנתכוון שננצל אותם כאמצעי לעבודת ה' מתוך מנוחת הנפש, ולא סתם בשביל טובתנו האישית.
ואולי באמת לפ"ז, בקשות שאין בהן תועלת לעבודת ה', אין מקומן בראש השנה (והתועלת לחיזוק הרגשת המשפט, ניתן לקבל מהבקשות הגשמיות שיש בהן לחיזוק בעבודת ה' – פרנסה בריאות וכו').
(אך למעשה כאשר שאלתי את המשגיח האם להגביל חלק מהבקשות, השיב: "סוף סוף ה'משנה ברורה' לא הזכיר את דברי הזוהר הק', והלוואי ונקיים את עיקר הדין!).
שלא יהיו הבקשות על חשבון חזרת הש"ץ
המשגיח עורר, שהבקשות שבסוף תפילת העמידה לא יהיו על חשבון חזרת הש"ץ.
והדגיש המשגיח, שאפשר לבקש ולהתפלל על דברים פרטיים גם במהלך היום של ראש השנה ויום כיפור, ולאו דווקא בתוך תפילת העמידה (ואע"פ שבוודאי שהזמן המועיל ביותר הוא בתפילת העמידה, אך כאשר זה על חשבון חזרת הש"ץ, עדיף לדחות את הבקשות לזמן אחר).
ר' אלי' ביקש שיבוא לבקש סליחה בעוד שבועיים
אחד ביקש סליחה ממורנו ר' אלי' לופיאן זצ"ל, על כך שדיבר עליו לשון הרע. אמר לו ר' אלי', שהיות שעסקו עם הציבור, חשוב לו לדעת מה הוא דיבר עליו. לאחר שאמר לו הלה מה שדיבר עליו, הגיב ר' אלי' שבדבריו יש נזק גדול, והוא אינו רוצה סתם להגיד שהוא מוחל לו, בשעה שהאמת היא שעדיין יש בלבו תרעומת, ולכן שיבוא אליו פעם נוספת בעוד שבועיים.
חזר הלה ושאל, מה תעזור ההמתנה של השבועיים? השיב ר' אלי', שבשבועיים הללו הוא ילמד מוסר, והוא מקווה שזה יועיל להסיר לגמרי את הקפידא מליבו, והוא יוכל למחול בלב שלם…
הקב"ה שם בפה מה לומר
המשגיח סיפר על רוח הקודש של ה'חפץ חיים' זיע"א, שהגה"ק ר' אלחנן וסרמן זצוק"ל, היה רגיל לומר י"ג עיקרים פעמיים ביום, ו'החפץ חיי'ם, בלא שידע מזאת, אמר לו: "אתה חושב שלומר פעמיים י"ג עיקרים זה מוגזם?". שאלתי את המשגיח, מנין באמת ידע ה'חפץ חיים' שר' אלחנן אומר פעמיים י"ג עיקרים – הוא חלם זאת בלילה? אמר המשגיח: "רוח הקודש, הכוונה שהקב"ה משרה לומר דבר מה גם בלא שמבין למה לומר זאת". שאלתי אם זה שייך גם היום, וענה המשגיח בפשטות: "בודאי, כשאחד רוצה לעשות רצון ה' ולהשפיע על אחרים, הקב"ה שם לו בפה מה לומר"…
הזכות שדבריו נשמעים
בחורף תשע"ז המשגיח כבר היה חלש מאוד. נכנסתי לבקרו. כשהוא שוכב במיטתו, המשגיח דיבר בהתרגשות על זכותו הגדולה של מרן ה'חפץ חיים' זיע"א, שזכה שספריו כל כך התקבלו בכל תפוצות ישראל, וכל כלל ישראל מכל העדות, לומדים את ספריו. הוא סיפר שמרן הרב שך התבונן בתופעה זו- שהלא בדורו של ה'חפץ חיים' היו תלמידי חכמים שהיו גדולים ממנו, ואף על פי כן ה'חפץ חיים' זכה שספריו התקבלו בכל ישראל! והרב שך תלה זאת בזכות שה'חפץ חיים' חיבר את ספריו לשם שמים! הוא ראה והתבונן בצורך הדור, ומזה התעורר לחבר את ספריו. בתחילה הוא ראה שיש רפיון בענייני הלשון, וחיבר את ה'חפץ חיים' ו'שמירת הלשון'.
אחר כך הוא ראה שרבו שיטות הפוסקים וצריך להכריע ביניהן. בתחילה הוא חיפש אצל הגדולים אם יש מי שיסכים לחבר על ה'שולחן ערוך', אולם כולם הטילו עליו את עבודת הקודש, באמרם שהוא הכי מתאים לכך, ונטל זאת על עצמו. אחר כך כשבאו לאמריקה, כתב לחזק מה שראה צורך לחזק ביחס לאמריקה, וגם לחיילים הוא כתב, כשראה שהם צריכים הדרכה, ובזכות שכל חיבוריו נכתבו בכוונה טהורה לשם שמים, להרבות כבוד ה' בעולם, הוא זכה וחיבוריו נשתרשו לנחלת כלל ישראל! (אגב, המשגיח התקשה מדוע ה'חפץ חיים' קרא לחיבוריו 'משנה ברורה' ולא 'הלכה ברורה'? ועלה על דעתו, שהרי הרבה פעמים ה'חפץ חיים' לא מכריע לגמרי בין השיטות, ורק מביא את שיטות האחרונים, ואולי משום כן יש בחיבורו משנה ברורה – אך לא הלכה ברורה. מחשבה של איש אמת…).
(הרב ישראל מאיר ארנפרוינד – מתוך הספר 'עבודת הימים הנוראים במשנתו של מרן המשגיח רבי דב יפה זצוק"ל')