בסעיפים הקודמים (כלל ח סעיפים ה' ו') מלמדנו החפץ חיים שכל איסור לשון הרע הוא רק על איש שעל פי דין תורה הינו בכלל 'עמיתך' – דהיינו, עם שאתך בתורה ובמצות. בסעיף ז' מוסיף הח"ח שגם באדם שמוחזק בעיר לרשע בעבירות שעליהן מותר לגנותו, הדין כן, ומותר לספר עליו לשון הרע.
בביאורים ומוספים מביאים כי אם המספר בעצמו גם כן חוטא בעבירות אלו שמספר כעת בדברי הגנאי, כתב הח"ח לקמן (לשון הרע כלל י ס"ג) שאסור לו לדבר עליו לשון הרע, כי איש כזה אין כוונתו כשמספר עליו את דברי הגנאי, לתועלת, שיתרחקו בני אדם מדרך הרשע, אלא כל כוונתו היא לשמוח לאידו ולבזותו בזה. ויהוא מלך ישראל נענש על כך שהכרית את בית אחאב, כיון שגם בו נמצא עוון של עבודה זרה.
ועל פי זה כתב הח"ח לקמן (שמירת הלשון שער התבונה פי"ז), שהמספר לשון הרע על חבירו, אף אם מותר לו לגנותו מפני שהוא רשע, ימלא ברתת וזיע, כי כאשר יתבונן היטב ימצא שגם הוא נכשל בעבירה זו עצמה או בענינים אחרים כיוצא בזה, וייענש עבור הצער של האיש שסיפר עליו, כאילו סיפר על אדם צדיק. ואף אם בדק היטב ולא מצא בעצמו חטא כזה, ידע שמעתה ואילך, אם יעבור על איסורים כמו אלו שגינה את חברו עבורם, מיד יפקד עליו למפרע לעוון, מה שדיבר בזה על חברו.