סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א מעשה נורא ששמע מבעל המעשה, ה"ה 'אבי הבן' המאושר שזכה להכניס את בנו בכורו בבריתו של אברהם אבינו בחג השבועות בשנה זו [=תשע"ח]. וכך הווה מעשה:
הלה נכנס בחודש אלול דאשתקד (תשע"ז) לשיעור שבהיכל 'אש קודש' בעי"ת בני ברק. באותה שעה נסובו הדיבורים בהרחבה בענייני בין אדם לחברו בכלל, ומעביר על מידותיו בפרט. האברך, שהיה זה כמה שנים לאחר נישואיו ועדיין לא זכה לזש"ק, נזכר היטב כי בילדותו לחם 'מלחמת קודש' באחד מחבריו שבתלמוד-תורה, כי הוא היה 'מלך הכיתה' וחבר זה התיימר לתפוס מקום ה'משנה למלך', והיו השניים מסוכסכים זה בזה באופן נורא, בדברים שגם באו לידי מעשה – במצה ומריבה יומם ולילה.
לא פלא היה אפוא בעיניו, שכל חברי הכיתה נישאו הקימו בתים נאמנים לה' ולתורתו, וגם נעשו עם הזמן לאבות על בנים, ואילו שניים האלו – ה'מלך' המתין לזכות בזש"ק, וה'משנה למלך' עדיין לא בא בקשרי אירוסין כלל.
או אז פרצה בקרבו מלחמת עולם, כי בדעתו הבין שעליו להתפייס עם החבר הנ"ל, לאידך גיסא קרא לו 'קול קורא' בלבו – כיצד תעז לבוא אל חברך לבקש מחילתו וסליחתו. מוטב תבלע באדמה ולא תגיע לידי בושה נוראה כזו…
מה עשה הקב"ה, בצאת האברך מהיכל 'אש קודש' – כשהוא מהרהר כולו בסוגיית המחילה, והנה לנגד עיניו עובר ברחוב אותו בחור מבוגר… מיד נפגשו מבטיהם זה בזה, התפייסו זה עם זה, ובירכו זה את זה שיזכו בקרוב לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. ואכן, כעבור תשעה ירחים נולד לו בנו בכורו למזל"ט.
כשיצא האברך מבית החולים 'מעייני הישועה', והנה שוב לנגד עיניו אותו החבר, ששאלו לפשר ה'צמיד' שהוא עונד על ידו (שקיבל מהנהלת בית החולים, להראותו לשומר דשם). ענה לו האברך כי נולד לו בן למזל"ט, ומיד גילה לו החבר כי אף הוא נושע, כשבא בברית האירוסין לפני כמה שבועות!
(באר הפרשה נשא תשע"ח)
ממש מחזק