הרב ישראל ליוש שליט"א
אשתקד, באסרו חג שמחת תורה, חשכו המאורות ועולם התורה איבד את קברניט ההלכה, פוסק הדור מרן הגאון הגדול רבי ניסים קרליץ זללה"ה.
הסמיכות לימי החג, והמעבר החד משמחה של תורה ליגון על ענק התורה שהלך לעולמו, בלטו מאוד בלוויית ההמונים שבאו לחלוק כבוד התורה ליחיד ומיוחד, מקברניטי היהדות החרדית וממעצבי עולם ההלכה.
ברגשות מעורבים אלו, כשהדי שמחת התורה עוד לא שקטו, ודמעות של אבל כבר עלו, נכתבו שורות אלו…
שמחת התורה שקטה בכל מעוז,
נחתמה צהלת השבוע;
רגליים עמדו מלפזז בכל עוז,
כפות הידיים פסקו להריע.
ספרי התורה שבו לארונותיהם,
וסביב הבימה חלל נוצר;
הערבות והמינים נגנזו מעליהם,
לשוב לשוש בעמלה לנו נותר.
המחול הפך ליגון.
איה הפוסק? איה הגאון?
הספר החי שב אף הוא למקומו,
נושא את עמלו לעולמו.
מיעט לדבר, הרבה להקשיב,
רוח נדכאים השיב;
העולם הזה ההביל,
ולעולמות אחרים העפיל.
'מה דיני?' – שאל תלמיד ותיק,
'ראיתי ספר תורה נופל, כשהוא בנרתיק!'
באחת הרצינו פניו,
ועצבות נוראה עלתה בעיניו;
לאחר שתיקה ארוכה באימה,
הביט על תלמידו בחיל ומורא –
'הרָאִיתָ סֶפֶר על האדמה?!' – – –
לקדושת התורה נפשו יָרְאָה
עתה שב הוא לעמול באשר הוא אוהב,
לצד דודו מרן ה'חזון איש' זי"ע הוא יושב;
רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו
נפש נקי וצדיק, מגדולי יראיו.