אדוני אבי מורי ורבי זצ"ל היה ריש מתיבתא, ולימד תורה לילדי ישראל קדושים במשך שלושים ושתיים שנה. בעיניי ראיתי בעת ההפסקה שבתלמוד תורה, כשהמלמדים מתכנסים בחדר מלמדים ושותים תה ומשוחחים, היה אדוני אבי מורי ורבי זצ"ל שולח את הילדים לשחק בחצר, והיה סוגר את דלת הכיתה. כאשר הצצתי פנימה ראיתי שהוא מתפלל בספר תהלים, כשהדמעות זולגות מעיניו להצלחת הילדים. מעולם לא נצרך להרבות להכות את תלמידיו או את בניו, ולא ידע מה זה 'להכות' – הוא נהג תמיד רק בדרכי נועם ושלום ובתפילות רבות.
הכרתי יהודי זקן בירושלים עיר הקודש תבנה ותכונן, שעלה לכאן מארץ מרוקו, וכל בניו כולם תלמידי חכמים גדולים, יושבי על מדין, ראשי ישיבות ומרביצי תורה.
הדבר היה לפלא, בהיותו שונה בזה מרוב העולים מגולת מרוקו. כידוע הרבה יהודים שעלו ארצה בגל העלייה הגדול ממרוקו, עזבו את הדת, רחמנא ליצלן, חדלו לשמור מצוות ונעשו פורקי עול. אותם מיעוטא דמיעוטא שמסרו נפשם, והמשיכו להחזיק בגחלת היהדות, לא היו תלמידי חכמים גדולים, ובוודאי לא נתגדלו בתורה, ובניהם היו מפשוטי העם.
בשיחתי עם אותו יהודי יקר, שאלתי אותו במטותא, שיגלה נא את אזני בסודו הגדול, כיצד זה זכה לבנים גדולי תורה, שכולם יושבים ראשונה בממלכת התורה?
מתחילה ניסה האיש להשתמט באמתלות שונות, שאין זה משנה כל כך איך וכיצד, והעיקר שברוך השם הם עוסקים בתורה בשקידה, כן יעזור השם לעתיד וכו', אבל אחר שהפצרתי בו, כי תורה היא וללמוד אני צריך, פתח הזקן את פיו וסיפר:
"בצעירותי למדתי בחברותא בעיר פס שבארץ מרוקו, עם יהודי תלמיד חכם אחד ירא ושלם; היינו גם שכנים באותה חצר. חיי היהודים במרוקו היו באחדות ובקירוב לבבות. המשפחות היו מאד קרובות זו לזו, והחצר שלנו הייתה כמו משפחה אחת גדולה; אבל במיוחד התחברתי עם החברותא שלי – היינו מאד קרובים, ועסקנו בתורה הקדושה יחדיו מתוך אהבת חברים כנה.
"יום אחד נשמעה בחצר בשורה טובה ומשמחת: בן נולד לחברי היקר, בן בכור! כמובן, השתתפנו מאד בשמחתם, זוגתי הכינה מיני תקרובת מיוחדים ומתוקים לכבודה של שמחה, ואנוכי שמתי פניי בשמחה לעבר בית חברי, כשאני מצויד במשלוח המלבב שהכינה אשתי, כדי לאחל ברכת 'מזל טוב' ולשמוח בשמחתו הגדולה.
"כשנקשתי בפתח הבית לא פתחו לי את הדלת; דפקתי הרבה והמתנתי זמן רב אבל ללא הועיל. הדבר נראה לי משונה מאד, ובפרט שכל עת המתנתי בפתח שמעתי התייפחויות חרישיות מתוך הבית! בתחילה חשבתי שמא זו היולדת הטריה, שבוכה מחמת צער הלידה, שהרי עדיין כל איבריה מתפרקים (בכורות ו(:, אבל משהטיתי אזני הכרתי שזה הקול הוא דווקא של החברותא שלי, האב הטרי, ולא של האם היולדת, שהיה הוא יושב ובוכה מאין הפוגות.
"הבכייה הזו, דווקא בזמן השמחה הגדולה, הייתה מוזרה בעיניי: הם היו זוג מאד מוצלח ושררו ביניהם שלום ואהבה תדיר, והיה לי משונה הבכי המרובה דווקא בעת של שמחה.
"לאחר זמן רב שלא נפתחה הדלת והבכי רק התגבר, התחלתי לחשוש לשלומו של חברי הטוב, והחלטתי שאין ברירה וחייב אני לבדוק מה קורה, שמא זקוקים הם לעזרה דחופה.
"בלית ברירה פתחתי בעצמי את הדלת, והנה מה מאד נדהמתי בכניסתי למצוא את חברי אבי הבן, בעל השמחה, יושב בשולחנו עם ספר תהלים פתוח ובוכה מאין הפוגות. הוא לא חש כלל בכניסתי, והבנתי שכנראה גם לא שמע כלום כשנקשתי על הדלת. ניגשתי אליו והנחתי בעדינות את ידי על כתפו. הוא חדל מבכיו הנסער ושמח מאד לקראתי, סגר בנעימות את ספר התהלים, נשקו והחזירו למקומו. הוא היה נראה נינוח ושליו, ולא נראו בפניו שום עצבות או כאב כלל. אדרבה, הוא קיבל אותי בשמחה גדולה, כאילו לא בכה מקודם ולא כלום.
"הייתי המום ומבולבל ממראה עיניי. אך זה עתה התפלל האיש ובכה מאין הפוגות, ופתאום הוא מקבלני בשמחה גדולה כזו? הרגשתי שמסתתר כאן דבר גדול, ובתור חבר קרוב דרשתי ממנו במפגיע שלא יעלים ממני סיבת בכיו, שהרי 'דאגה בלב איש – ישיחנה'.
"כשנוכח חברי שלא יוכל להתחמק, כי סיפרתי לו שעמדתי בפתח זמן רב ושמעתי את בכיו, אמר לי: 'הבה ואגלה לך טעם בכייתי: הנה הרך הנולד לנו כעת הביא לנו שמחה גדולה, רבות צפינו ויחלנו לזה, וכעת שנולד לנו פרח קטן והוא בראשית דרכו עלי אדמות, התפללתי לפני השם יתברך, שיגדל זה הבן בתורה וביראת שמיים, שיהיה לגדול וענק בתורה!'. התברר, אפוא, שאותן בכיות היו פשוט בכיות של תפילה, תפילה מתוך שמחה!
"כך היה ממשיך מדי יום ביומו להעתיר הרבה על בנו, בתפילות תחינות ובקשות, כדי שיינצל מכל הניסיונות הקשים שבדור, ויגדל ויצליח בתורה וביראת שמיים!
"אכן, זה הקטן נעשה גדול מאד, עד שהיה לאחד מגדולי אותו הדור במרוקו. הוא הרביץ תורה לאלפי תלמידים, ושמועותיו הלכו מקצה הארץ עד קצהו.
"בראותי כי כן" – ממשיך הזקן בן שיחי בסיפורו – "חשבתי לעצמי: אם כל כך גדול הוא כוחה של תפילה, מדוע לא אעשה אף אנוכי כמוהו… ואכן בכל פעם שנולד לי ילד הייתי מוריד דמעות כמים, ומתחנן ומתפלל כל העת בבקשות ובתחינות, שיגדלו לגדולי תורה. עד היום ממש, שילדיי כבר מחתנים את ילדיהם, ממשיך אני כל העת לשפוך נפשי עליהם ועל הצלחתם, ובעיקר הצלחת תורתם, שיעשו חיל ויגדלו בלימוד תורתם. זהו כל הסוד של הצלחת הילדים שלי!", סיים הזקן המופלא את סיפורו המדהים.
לאחר זמן רב מצאתי בספר 'חסידים', מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל כל היום שיהיו בניו טובים וצדיקים, ונולדו לו בנים גדולי הדור, עיין שם.
מעין זה איתא בתנא דבי אליהו (רבה פרק יח): "מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמיים בסתר, וכל מעשיו הטובים שהיה עושה, היה עושה בסתר; והיו לו עשרה בנים מאשה אחת, שישה זכרים וארבע נקבות. ובכל יום ויום היה מתפלל ומשתטח, ומבקש רחמים, ומלחך בלשונו עפר, כדי שלא יבוא אחד מהן לידי עבירה ולידי דבר מכוער. ואמרו: 'לא יצתה אותה שנה, ולא שנית, ולא שלישית, עד שבא עזרא והעלה הקדוש ברוך הוא על ידו את ישראל מבבל, ואותו הכהן עמהם. ולא נכנס הכהן ההוא לעולמו, עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ומבני בניו, עד חמישים שנה. ואחר כך נכנס אותו הכהן לבית עולמו, עליו הכתוב אומר (תהלים לז): 'בטח בה' ועשה טוב'" וגו'. עד כאן.
(מתוך הספר 'טיב המעשיות' דברים)