מאת: יאיר וינשטוק
הילד הפך לבוס
12 אלף זוגות תלמידים – מספרת לנו הגמרא במסכת יבמות דף ס"ב – היו לו לרבי עקיבא וכולם מתו בין פסח לעצרת בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה.
אמנם יש דעות במפרשים שלא כולם מתו בשנה אחת אלא בתקופה של כמה שנים. כלומר, מקרי המוות ממגפת האסכרה התרחשו מדי שנה בתקופה של שבעה שבועות ספירת העומר, אבל לרוב הדעות אותם 24 אלף תלמידים נספו במגיפה נוראה בתוך שנה אחת. חשבון פשוט של 24 אלף לחלק ל-49 ימים, מלמד אותנו כי מדי יום נפטרו קרוב לחמש מאות אנשים, ולא סתם אנשים, אלא תלמידיו של רבי עקיבא.
500 הלוויות מדי יום?! בלתי נתפס! הלוויה אחת מוציאה אותנו לגמרי מהשגרה. מהמסלול. מסדר היום. שתיים ביום אחד זו כבר קטסטרופה. אז מה עם עשרה, 20, מאה! ולא מאה אלא 500!!!
המוח לא משיג את העניין. רק השוואות עם השואה, הקרובה יותר לתקופתנו, וממנה יש תיעוד איום ונורא, יכולות לסבר את האוזן.
ועל מה יצא הקצף?
שלא נהגו כבוד זה בזה!
אלפי קולמוסים נשברו ונהרות של דיו נשפכו להסביר את העניין ועדיין הוא נשאר תמוה ובלתי מובן. לא אחרים אלא דווקא תלמידיו של התנא רבי עקיבא, שטבע בדנ"א של עם ישראל את האמרה "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".
אבל כעבור קרוב לאלפיים שנה אנחנו נמצאים שוב בתקופה שלצערנו יותר קל להבין בה כיצד מתרחשות תופעות כאלו של 'לא נהגו כבוד'.
אנחנו חיים כיום בדור של אפס סובלנות לדעות של הזולת. אנשים נעשו וכחנים ודעתניים. כל אחד עומד על דעתו ועל שלו ולא מוכן לוותר ולשמוע את דבריו של השני.
כמה פעמים ביום אנחנו שומעים משפט שאומר "תן לי לסיים את דבריי?" או "שמע אותי עד הסוף ואח"כ תגיב"?
האוזניים כבר לא שומעות משפטים כאלו כי הם נעשו לחם חוקנו. שניים מתווכחים ונכנסים זה לתוך דבריו של זה. קוטעים האחד את חברו ללא הרף. הרוחות מתלהטות וכינויי גנאי נשלפים מהארסנל במהירות הכשה של קוברה דרוך.
התקשורת מתיימרת להיות "מעצבת דעת קהל", היא לא הוכיחה זאת כל כך, אנשים לא מאמינים למילה אחת מדברי התקשורת. אבל בדבר אחד היא כן הצליחה לעצב אותו, או לכל הפחות לגרום לנו להיות עצובים – בתופעות הפסולות והנפסדות שהיא הכניסה לרשות הרבים, לשיח הציבורי. בכל הקשור לדרדור המושג של כבוד הזולת, התקשורת יכולה לרשום 'וי' ענק על שמה. רמיסת האדם היא דבר שאנשים קלטו מהתקשורת בתת-מודע שלהם, ומי שהוא בעל אישיות רגישה, לא יוכל לשרוד את מה שקורה היום.
אנחנו חיים כיום בדור של רשתות מקוונות שמדי רגע מתרחשים בהן אירועים המוניים של ביוש, 'שיימינג' בלועזית.
אין דבר קל יותר מזה כיום. מישהו כותב כמה שורות מזעזעות על אדם אחר. מעלה את זה לאוטוסטרדה הגדולה בעולם, וכעבור דקה אחת: הרכילות; כינוי גנאי; תמונה מבישה – חוצים את הגלובוס. פעם לא הבנו כל כך את הביטוי החז"לי "וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו". היום אין קל מזה. רק להתבונן במה שקורה בקופסאות המלבניות הנמצאות בידיהם של רוב בני האדם 24 שעות ביממה, ולהבין איך ניתן לבייש כיום בן אנוש בהוצאה להורג פומבית, להרוג לא בכיכר העיר אלא באמצע כדור הארץ, בטבור הארץ, לעיני 8 מיליארד איש.
רק בימים האחרונים נשפך דמם של אישי ציבור כאלו ואחרים שהשתתפו באירועים פומביים בביזיונות נוראים ודמם נשפך בראש כל חוצות.
וזה לא רק ברחוב הגויי או החילוני.
רבותי! אש בוערת ברחוב שלנו, בקרב תלמידי רבי עקיבא של דורנו. אש של מחלוקת, לשון הרע, רכילות, מלבין פני חברו ברבים. גם אצלנו חדרה התופעה הפסולה והקלות הבלתי נסבלת של 'מכה רעהו בסתר' דרך רשימה שעולה לרשות הרבים בתוך דקות ספורות. ללא בקרה. ללא מעצור. ללא עריכה. ללא מבוגר אחראי שינסה להסביר לך ברגע האמת שאולי תתאפק עם התגובה שלך, ו"תישן על זה לילה", רגע לפני שאתה יורה את המשפטים הקטלניים שלך לעבר אותו אדם שאתה כל כך כועס עליו.
אנשים למדו להתחסן, להפגין פני פוקר ולהיראות כאילו הם לבושים שריון קשקשים. אבל לרוב מדובר בהעמדת פנים. מי שנעלב ומי שנפגע לא ירוץ לספר לכם את זה אבל אנשים לא יכולים לישון בלילות בגלל 'שיימינג' שעשו להם ברשות הרבים ואת הנזק שנגרם לבני נוער רגישים אי אפשר כלל לתאר. הם הגיעו למצב של סוף הדרך ומאסו בחייהם על כל המשתמע מכך.
מעשה בשעון
ומכאן לסיפור אותו שמעתי מהמרצה המוכשר, פה מפיק מרגליות, הרב נחמן גרוסמן, אחד מטובי המרצים ב'ערכים'. הוא סיפר על מלמד בחיידר שהגיע לכיתה מדי יום בדייקנות בזמן הנכון.
יום אחד, קרה לו, כמו לכל בן אנוש, איזה עיכוב, והוא איחר להגיע לכיתה בחצי שעה.
אך נכנס לכיתה והנה יענקלה, אחד מתלמידי הכיתה, רץ לקראתו והצביע לעבר השעון שלו, כמו מאשים,"רב'ה. הגעת מאוחר!".
כל דמו של המלמד זינק לראשו. מילא אם המנהל היה עומד בפתח הת"ת ומראה לו על השעון, הוא היה מוכן לקבל את התוכחה. זה מאוד לא נעים, אבל התופעה שהגיעה מאמריקה מקובלת בכל העולם. העובד מאחר והבוס מקבל את פניו בפנים חמורות ומראה לו על השעון. ללא מילים. אותו עובד כבר לא יאחר שנה מרוב פחד.
אבל שילד יעשה זאת לרב'ה שלו?!
בכוחות אדירים עצר את עצמו לא להחטיף לילד החצוף סטירת לחי אדירה. הוא אפילו הצליח להשתלט על עצמו לא לצעוק עליו. למעשה הוא פשוט הכריח את עצמו להתעלם מהילד ומחוצפתו המרקיעה שחקים וצלל מיד לשיעור.
אבל הלב געש ורעש.
בצהריים הוא צלצל לאמו של הילד, המשמשת בעצמה כמורה ומחנכת, ושאל אותה בבוטות, "את מורה? איזה מין חינוך את נותנת לבן שלך?! אני רוצה לשלוח אותו הביתה כעת".
האם הייתה המומה וביקש ממנו להסביר את עצמו.
הוא סיפר לה מה שקרה היום בכיתה.
האם שתקה רגע ארוך, נשמה עמוק ואז אמרה לרב'ה. "אולי אני יכולה לספר מה קרה אתמול בבית שלנו?"
"מה קרה?"
"הדוד של יענקלה מארה"ב הגיע לבקר בארץ. שמחה גדולה. דוד אהוב. הוא נתן ליענקלה מתנה יקרה מאוד, שעון משוכלל – ממש המילה האחרונה. יענקלה כל כך שמח עם השעון וברגע הראשון רצה לרוץ אתו בכל השכונה ולהשוויץ עם השעון היקר. אבל במחשבה שנייה הוא עצר בעד עצמו ואמר לי. "אמא, את יודעת מה? אני אחכה עד מחר. האיש הראשון שאני רוצה להראות לו את השעון זה האדם הכי חשוב בעיניי, הרב'ה שלי. אחרי שאראה לו את השעון אוכל להראות אותו לכל הכיתה ולכל החברים בשכונה". כשאתה, כבוד המחנך היקר, הגעת לכיתה, הוא פשוט רץ אליך כדי להראות לך את השעון, שתהיה הראשון שרואה את המתנה שקיבל!".
כל מילה נוספת מיותרת.
*
הפרשנות שלנו לאירוע, קובעת את הרגש שנחוש בעקבות מה שראינו, ולפיה תגיע התגובה. אבל מה יקרה ברגע שהפרשנות מקבלת סוויץ' של 180 מעלות? הרגש מתחלף לגמרי וכמובן גם התגובה.
ומכאן להוראה אחרת הנלמדת בימים אלו בפרקי אבות 'והווי דן את כל האדם לכל זכות'.
ידוע מה שאמר הבעש"ט הק' על משנה זו, כי משמים לא מענישים את האדם, אלא הוא מעניש את עצמו. דהיינו, ראובן נכשל בשנת תשע"ה במעשה מסוים, הקב"ה מאריך אף והוא נותן לראובן ארכה מתמשכת. עד שבקיץ תשע"ט הוא מראה לו את שמעון עושה אותו דבר בדיוק שראובן עשה לפני ארבע שנים.
ראובן, כבר אינו זוכר שהוא עצמו עשה אותו דבר. הוא רואה את החבר שלו עושה משהו והוא כעת חורץ את דינו.
לא את דינו של החבר, אלא את דינו שלו עצמו!
בשמים יושבים ושומעים מה אתה אומר כשאתה רואה מישהו עושה מעשה כזה או אחר.
והיה, אם דנת את חברך לכף זכות, לא את חברך דנת לכף זכות אלא אותך עצמך. גילית אמפתיה, אהדה, חמלה. הבנת אותו. הצדקת אותו. לא אותו הצדקת, אלא את עצמך.
אבל אם דנת לכף חובה, אזי משמים אומרים: נו, ראובן חטא, וכעת אנו מביאים את ראובן הדיין להשמיע לנו מה הוא אומר על מעשה כזה בדיוק. ואז נשמע בבית דין של מעלה קולו של ראובן האומר ברוגז, "צריכים לגלגל אותו מכל המדרגות".
וזה בדיוק מה שעושים לו.
ולכן, אומר הבעש"ט, הווי דן את כל האדם לכף זכות, כי אינך יודע שבאותו רגע אתה השופט של עצמך ואם תשפוט בחומרה ותדון לכף חובה, את עצמך זרקת לאותה כף חובה.
סטטיסטית, כף הזכות היא הצודקת.
גילוי נאות: ברוב המקרים שקרו לי בשנה האחרונה, נוכחתי לדעת שמאחורי 99% של דברים אותם רציתי לשפוט לכף חובה, הוכיחו לי משמים בתוך כמה דקות עד חודש וחודשיים שכף הזכות הייתה האמתית. אילו ארצה לספר כאן על המקרים, לא יספיקו לי גם שישה עמודים גדושים. ולכן יהיו נא בעיניכם כאילו הייתי פורטם.
תמיד תמיד מסתבר כי החבר, השכן, בן המשפחה, המכר ובעל המכולת, וכל מי שאתם רוצים, אינו אדם כה גרוע, וכי יש הסבר הגיוני לחלוטין למה שאמר או עשה.
אז בימים אלו של ספירת העומר שבהם הדין מתוח, הבה נכבד את הבריות ונדון לכף זכות איש את רעהו.
פרפרת לשולחן שבת
ולא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה, יז).
המילה 'את' באה לרבות שלא יאנה אף את עצמו. הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ (שיום ההילולא שלו הוא י"א אייר) היה אומר: על פי הדין אסור לו לאדם להונות את חברו. אך החסידים נהגו במידת חסידות, לפנים משורת הדין. שלא ירמה האדם גם את עצמו.
וזכורני איך רב אחד גדול בא לפני זקני הרה"צ רבי אשר פריינד זצוק"ל וביקש: "רבי, ברכני". ענה לו ר' אשר, "יהי רצון שתדע מי אתה באמת". תמה האיש "זאת היא הברכה?" ענה לו אותו צדיק וחכם, "זאת היא גדולה שבכל הברכות".
(מתוך 'בקהילה')
החשבון הנכון הוא 24000 מחולק ל32 יום שהרי בלג בעומר פסקו מלמות ואם תורידו גם ימי פסח ושבתות היו לפחות כ850 לויות ליום…